הערה: הקטע כתוב בלשון נקבה, אך כנראה נכון לכולנו.

כל אחת מאתנו, אם זה עדיין לא קרה לה, כמובן, תמצא את עצמה
בשלב זה או אחר בחייה נמשכת לאדם שהחברות שלה מוצאות אותו לא
משהו, בניסוח עדין, וממש ממש מכוער, בניסוח קצת יותר מדויק.
המשיכה, רב הסיכויים, תהיה מטורפת, אמיתית וחזקה להדהים.
והאמת?
זה בכלל לא ישנה מה יגידו החברות. הכימיה שם.

ההרגשה, סביר להניח, תהיה שזה הדבר הכי נכון, שהאדם השני הזה
הוא מושך בצורה על-טבעית, ולא משנה כמה פעמים יגידו לנו שזה לא
והוא לא- זה לא ישנה דבר וחצי דבר.
ועוד משהו, לא משנה כמה פעמים זה יקרה לנו אנחנו אף פעם לא
נבין את זה כשזה יקרה לחברות שלנו (איך הן יכולות להיות כל-כך
עיוורות?!) ואף פעם לא נזהה את זה אצלנו.
כי הרי נאמר שגדלותו של אדם חולה היא בכך שאינו מודע לכך שהוא
חולה.

והנה הגראנד פינאלה, הסיום המרגש והקצת מאכזב.
לרב, אם הקטע יתפוס תאוצה לכיוון החיובי, הוא לא ישרוד הרבה
זמן בתור משהו רציני (החברות, החברות)
ואם הוא ייגמר במשיכה הזו, ההרגשה תהיה של ההפסד הכי הכי
כואב.
רק כשזה ייגמר, נוכל להסתכל לאחור בחצי חיוך ולהסכים: זה היה
רק רגע של חולשה.

ומכאן שנאמר: האהבה עיוורת, אבל למי איכפת?
שהרי מה זה בעצם משנה מה כולן חושבות מסביב. כל עוד אותה אחת
מאושרת ושמחה בחלקה,
דעתן של הסובבות משנית. מאוד משנית.
בערך כמו חיצוניותו של האובייקט האהוב.