תרגום של מונולוג שכתבה פמיניסטית צעירה. קרובת משפחה אהובה
שלי - שרי ברונר, ילידת ניו יורק החיה היום בקליפורניה. היצירה
נכתבה בשנה שאחרי נפילת מגדלי התאומים. לקראת חג החנוכה הראשון
מאז האסון, היא עושה פה חשבון נפש פרטי מזכך על רקע ההתאוששות
מן האסון. הרהורים על המשא ההסטורי שאנו כיהודים, נושאים על
גבינו על רקע תרבות הצריכה, ותהייה לאן אנו צריכים להפנות את
מאבקנו. אין כאן ארץ ישראל, יש כאן מבט חושב על התפקיד
האוניברסלי של האשה היהודיה בקרב העמים בהם היא חיה, מנקודת
מבט פמיניסטית ועל החופש - לו זכאים - כל בני הגזעים והצבעים.

אני חושב שהדברים מאלפים וראויים להצגה כאן. כדאי גם להכנס
ללינק המצורף ולקרוא על הניכור המתפתח ביחסים בין שני הציבורים
היהודים הגדולים בעולם
http://www.haaretz.com/hasen/spages/712939.html

הצגת התרגום ב"במה חדשה" - אושרה בכתב על ידי המחברת !!!

ש.בר

השלכת שעברנו כשהכל נפל, חיפשתי ניחומים על פני האדמה. הרכנתי
את ראשי אל "שירת העשבים" וכך הלכתי, רומסת את תרמילי העצים
המלאים בזרעים של צמחי ועצי השנה הבאה. ראש החץ של עץ האורן
מסגיר את ניחוח שרפו. המרחבים החדים ואלה שכמו צורת פרחים
בכותרת קשה הנפתחת לכנפי זרע. קופסת ההפתעות הסינית וכפת הקוף
הפרוותית המסקרנת. הכובע הכחלחל של פרי האקליפטוס.

מפתיע לראותם מלאי חיים, צמודים, מחליקים ללחלוחית אדמה כהה
ואין הפרדה שלמה. כמו החיים הנסתרים של כל הדברים נחבאו.
העבודה של הנשים והאחרים שעושים עבורנו את השפה הזרה, את
תשוקותינו ופחדינו מנבכי הגן הנסתר. שותפי לחדר ג'ק, יודע דבר
אודות חיי צמחים הוא אומר "שלכת היא סוג אחר של אביב". דוקא
בימים האלה, לאחר הסתיו שעבר, כשכה רבים אבדו את חייהם, גיליתי
שאנו מוקפים בהתחלות חיים. עכשיו אנו בזמן עיבור, כמו שחברתי
ארין אומרת, כל יום מביא לנו יותר אור לדקה או שתיים. ומה נלד
?

האור נצפה דרך הצל שנגדו והאפילה נמצאת בשטחי האור. לא אכחיש
את מתיקותה של קרן השמש אך לדבר על הנס באפילה, בחנוכה: לפעמים
אנו מציינים עצמנו כיהודים בדרך של היפוך. יומנו מתחיל בליל
צונן, כשאנו מברכים את המאור שמבשר את הערביים. השנה מתחילה
בסתיו. אנו שמעריכים מתן שמות, מתפללים לאלוהים בלי שם.
בפעולה זו של תפילה למה שאינו יכול להתכנות בשם, אנו מהפכים
יום ללילה, להזכיר לעצמנו את החשאיות וחיפוש ההתנסות במה שמעבר
להבנתנו.

אם שלכת היא זמן לעיבור, אז חורף הוא ההריון. באפילה אנו
משתכנעים ומשכנעים. באפלולית הרחם אנו נוצרים ומטופחים. אנו
מגלידים בשינה ומתחדשים בבדידות. חלומותינו הם מסעות נועזים,
כתיבה מחדש או ניבוי של מה שהיה או מה שיבוא. זה הזמן שבו אנו
חדלים מדבר ומדמיינים את הצורה של חיינו.

מהו תת קרקעי ובלתי נראה. אנו שוקלים ולוקחים את "צרי הדיבור"
לחפש את אותם מערכות שורשים בתוכנו. כמו שלמלים יש שורשים, כך
גם עברן מתגלה במילונים כשהוא מלווה בהיסטוריה עצמה. מקורות
המלה נקראים גם שורשים (רדיקאלים) וכשאנו מבקשים לשנות את
העולם או את עצמנו, אנו מגלים את מערכות השורש הסבוכות שנקראות
רדיקאלים (קיצוניים).

בתרבות שלנו כאן, זו המושתתת על פיצול גזעים, שמטרתה הייתה
לבסס את העושר של מעטים על הגב של אנשים כהי-גב, אנו מוצאים
שאף אנו שהיינו כהים כדי לשרוד את אירופה הנאצית ואהבתה לבהיר
הפכנו "לבנים". אך האמנם כאלו אנו? מקורותינו לעתים כהים הם
ואני מבקשת שאנו  נחזור לזהות זאת. כשאנו פונים אל העצב,
השיגעון והרע כמו האפילה והטוב כשהאור נותן לנו לזכור את היופי
של האפילה. אנו שורשיהם הנסתרים של הנצרות והאיסלם, בושנו
מהופעתנו בתרבות זו, מחליפים את תכונותינו נישאים החוצה לשאיפת
הביטחון של הלובן. תנו לנו לדעת את קשרינו לכל אותם אשר נלחצו
תחת האדמה בשושלות אלה של צבע. אפריקנים, אמריקאים, ילידים
אמריקאים פלשתינאים, אפגאנים, אסיאנים או לטינים. תנו לנו
חיבוק אפל, מקורנו שחור, חום אדמדם, חום סיאנה, חום ואן דייק,
חום אגוז, ושוקולד, מהגוני, בורגונדי, ארגמן וחלוד, כחול חצות
וירוק-עד.

Sari Broner