תמיד כשהייתי נכנס הביתה היא הייתה יושבת שם, מחייכת לעברי. זה
היה בדרך כלל על הכורסא, היה לה קשה ללכת. והטלפון האלחוטי
מונח בכפיה, תמיד מסרבת להרפות. תמיד מחייכת. היה לה מין
שיגעון כזה, היא תמיד הייתה חייבת לענות על הטלפונים, אפילו
שאף אחד לא היה מתקשר אליה. אולי היא אהבה את התשומת לב, אולי
היא חשבה שזו סוף סוף השיחה בשבילה, מי יודע. היא ידעה אולי
חמישה מילים בעברית, אבל גם זה לא מנע ממנה לענות לשיחות, ואז
תמיד לקרוא לי לתרגם. משום מה אז זה נראה לי כמו שיגעון, היום
זה קיבל פן חדש, וזה נראה יותר כמו היגיון. היו לה הרבה
שיגעונות לסבתא שלי, תמיד שואלת אם לקחתי מפתח למרות שראתה
אותי שם מפתח בכיס. ולא פעם אחת, אלא שישה פעמים וכל פעם הייתה
בטוחה שלא שאלה אותי. אני לא אדע אם זה היה בכוונה או שסתם היו
לה בעיות בזיכרון בגלל הגיל. היא גם תמיד הייתה מביאה כסף, בלי
שביקשתי. אבל לא כמו סבתא רגילה, היא הייתה אצלנו תמיד, שומרת
על אחותי כשההורים בעבודה. ואני, איך שחוזר מבית ספר או מהצבא
אומרת שלום ודוחפת שטר ליד. ולא בשביל לקנות אהבה אלא רק
להוכיח שאין לה מחיר. היא תמיד הייתה משגעת את סבא, לך לשם,
תביא את זה, אל תעשה פה, אתה תשבור. ומה הוא סך הכול רצה,
להחליף נורה? סבא שלי! ממציא, כימאי, הוגה דעות, ופיזיקאי
במקצועו לא יכול להחליף נורה?! אבל מי יודע אולי לא, הרי מי
מכיר את סבא יותר טוב מסבתא... היא הייתה מאד חכמה, סבתא שלי
כלכלנית במקצועה, בחורה צנועה וחרוצה, אוהבת לעבוד, שקטה,
מופנמת. ככה סיפרו לי .
היא בת שמונים וארבעה ורק אתמול גיליתי שיש לה עיניים ירוקות.
במקרה נתקלתי בתמונות שלה, היא כל כך צעירה, כל כך יפה. הזמן
לוקח את מה ששייך לו. בלי חשבון בלי רחמים, גובה מחיר על
החיים. תמיד אמרו לי תעריך מה שיש לך כי כשתאבד אותו רק אז
תלמד. זה לא נכון. למדתי הרבה לפני. כשהיא שכבה שם עם כל
הצינורות האלו, היא לא אבדה וגם לא התקווה, אבל עוד אז למדתי
להעריך, למדתי להתגעגע, הבנתי.
זכיתי להיות בחתונת הזהב שלהם, זה חמישים שנות נישואים. קשה
לתפוס כמות זמן כזו. אבל בשבילי ילד בן שתיים-עשרה זה היה הרבה
קולה ואוכל חינם. מי ידע אז מה זה חתונת זהב, למי היה איכפת
אז, זה סבתא היא תמיד תהיה פה. וכך היה ויהיה. היא הייתה
בבר-מצווה שלי, בחתונה של אחי, בגירושים שלו. והיא גם תהיה
בחתונה שלי בבת-מצווה של אחותי, בחתונה של אחי, ושל הילדים של
כולנו. אני יודע את זה.
"הנכדים היקרים שלי, האהובים שלי, היקרים כל כך מפז."
תמיד כשהייתי נכנס הביתה היא הייתה יושבת שם על הכורסא עם
הטלפון ביד. עכשיו היא ריקה כשאני חוזר הביתה והטלפון מונח
במקום.
על הקבר שמתי אבן. הכי קטנה שמצאתי, כי אצל היהודים אומרים
שאבן זה משהו נצחי כמו הנשמה. אז שמתי אבן קטנה כדי שלא יכביד,
כדי שלא יכאב. כדי שלא יפריע לנשמה.
כשאני סוגר את העיניים בלילה אני תמיד רואה אותך שם, על הכורסא
עונה לטלפון, שואלת אם לקחתי מפתח, מוציאה שטר של חמישים
ומנשקת אותי על המצח, מחייכת חיוך מלא באושר, מלא בגאווה.
"אני אוהב אותך סבתא."
"הנכדים היקרים שלי, אהובים שלי, מאור חיי."
"סבתא זה אני, את מזהה?"
"אתה זוכר איך כשהיית קטן, כשאני וסבא עוד היינו ברוסיה, איך
אמרת לאמא - 'אני מסתכל על הכוכבים וחושב על סבתא' אתה זוכר?"
מוקדש לסבתי האהובה שרה קוזלנקו זכרונה לברכה. |
