יש כאן ריח של נבלה. אני מרחרח ואז מצטער על זה. יש כאן ממש
ריח של נבלה. אני בודק בסוליות הנעליים אבל זה דבילי, מילא
לדרוך על חרא אבל הייתי שם לב אם הייתי דורך על נבלה. זה באמת
לא מהנעליים. אולי פרצ'י. אולי פרצ'י נמרחה על נבלה. אני מריח
אותה בכל הגוף. יש קצת ריח של דגים, כמה עצמות רקובות של עוף,
אבל לא נבלה. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. אני עוזב אותה
והיא מתחילה לשחק איתי. איך היא לא מרחרחת? מה היא לא שמה לב
שיש כאן ריח של נבלה? אולי זה ממני. אני מסתכל על המראה ובודק
את העור שלי טוב טוב. הוא לבנבן אבל עם קצת אודם. אני מצמיד
אצבע לפרק היד ולוחץ. זה קר, אבל זה קר מהאצבע. יש דופק. יופי.
זה לא ממני. אני גם בטוח לא דרכתי על נבלה. גם לא נמרחתי על
שום נבלה. בכל זאת אני בודק. אני מריח שוב את הסוליות של הנעל
ואת הבגדים. לא, זה לא ממני.

אולי זה מבחוץ. אני פותח את החלון ומוציא את האף החוצה. קר
בחוץ ומסריח. אבל זה לא סרחון של נבלה. בבית השכן מישהו מטגן
עם שמן שרוף. אני מעדיף כבר לסגור את החלון ולהכניס את הראש
פנימה. זה חייב להיות משהו בחדר. מצד שני זה נראה לי מוזר כל
העסק הזה. פרצ'י שוכבת לה על השמיכה המקופלת שעל המזרן בחדר.
היא בכלל לא מרחרחת. אם הייתה פה נבלה היא הייתה מחפשת אותה
ונמרחת עליה. אולי אני פשוט לא מריח טוב?

בכל זאת אני מחפש בחדר. אין הרבה איפה לחפש. בקיר השמאלי זה
החלון והדיסקים. מולי זה השולחן והמחשב. יש ערמות של ניירות לא
משומשים שהבטחתי לעצמי שאכתוב עליהם יש גם שני דיסקמנים, אחד
ישן שלא מנגן כל דיסק והשני חדש שקניתי אתמול אבל הכפתור של
הווליום שלו לא עובד. אבל שום נבלה. מהחדש יש ריח, אבל זה סתם
ריח של דיסקמן חדש. בין הכסא לשולחן תקוע המעיל ומה שלבשתי
היום. אני תמיד מוריד את החולצות הכהות ומניח על הכסא כשמגיע
הביתה. זה בערך המקום הכי בטוח מפני הנשירה של פרצ'י. אני
מתכופף ומסתכל מתחת לשולחן. זה כואב לי להתכופף כי קיבלתי הרבה
מכות ברגלים. לא הלכתי מכות או משהו, אני לא טיפוס שהולך מכות.
פשוט נתקלתי בדברים. זה קורה לי הרבה, ואז זה עושה לי כאבים
כאלה. כמו המכות האלה שחוטפים במרפקים ולוקח שנה עד שזה עובר.
אז אני כל יום יש לי לפחות חמש מכות כאלה, ולוקח להן הרבה זמן
לעבור. הרבה פעמים אני מקבל מכה פעמיים על אותו מקום באותו
יום. אני חייב ללמוד להימנע מהמכות האלה.

בכל אופן, גם מתחת לשולחן אין נבלה. גם לא מתחת לשולחן המחשב.
אני מחזיק בבית שני שולחנות, אחד לכתיבה במחברת ואחד לכתיבה
במחשב. בדרך כלל אבל אני כותב בחדר כשאני יושב במיטה. אבל זה
בגלל שחורף וקר ואני כותב כשאני מכוסה בשמיכה. בקיץ אני בטוח
אכתוב על השולחן הזה. אבל עכשיו אני מריח את אחוריו של מסך
המחשב. יש לי מסך ישן וגדול, לא מהדקים האלה שמוכרים היום.
והוא מה זה מסריח מאחור. אבל הוא גם כן לא מריח כמו נבלה. גם
לא הכבלים של החשמל. הקיר שמימיני מכוסה בקלטות וידיאו, קלסרים
עם תמונות שאספתי מכתבות עיתון של אקס פיילס, חבילות של תמונות
שלא הכנסתי לאלבומים ומחברות. מחברות גדולות וקטנות, חלקן
מודפסות מהמחשב. כל מה שכתבתי. טוב לא הכל. חלק הלך לו לאיבוד
כשעברתי דירה אי שם בחטיבה. בכל אופן, נבלה אין שם. גם לא
מאחורי על המיטה. מה עושים? מסתכל למעלה. התקרה צרה. רק
כשמסתכלים למעלה מבינים באמת כמה קטן השטח של חצי החדר שאני גר
בו. יש לה כתם כהה כזה של פטרייה, כנראה מרטיבות. זה מפיץ ריח
רע וצריך לאוורר כל יום את החדר שהריח יעבור. זה נראה רע, זה
מריח רע, זה מסרטן אבל זה לא נבלה.

אני מתיישב על המיטה ולא יודע מה לעשות. אני אפילו משעין
בעדינות את המרפקים על הברכיים ואת הראש על המרפקים כדי לשבת
בתנוחה של כאלה שלא יודעים מה לעשות. אבל זה כואב לי אז אני
מוריד את הידיים ונשכב על המיטה. הגו שלי מתיישר. רק אז אני
מבין כמה כאב לי הגב עד עכשיו. אני רוצה לעצום את העיניים אבל
לא יכול. זאת אומרת אני יכול, אפילו עוצם את העיניים אבל לא
יכול להישאר ככה. גם זה לא מדויק. נו, אני פשוט מרגיש שאני לא
יכול לישון כזה.

מעניין. רק עכשיו אני שם לב עד כמה מוזר זה. בדרך כלל, כששוהים
בתוך סרחון זמן ממושך, נוטים לשים לב פחות. אולי זה עובד גם עם
כלבים ככה ובגלל זה פרצ'י לא מרחרחת. אבל הסרחון הזה, ככל שאני
נמצא פה יותר אני מריח אותו יותר טוב.

אני יוצא מהחדר. עדיין ריח של נבלה. מה זה, בכל הבית? הולך
למרפסת של המטבח ומוציא את הראש, אין בחוץ ריח של נבלה אבל אני
עדיין מריח את זה, ממקום אחר. מכניס את הראש פנימה אבל זה גם
לא בא מהבית. אני יוצא החוצה. אמא שואלת לאן אני הולך. אומר
שהולך רגע. אמא מודאגת. אני יורד בלי להסביר והיא משתרכת אחרי
עם שורה של שאלות.

אני יורד במדרגות לאט ובזהירות, שיכאב ברגליים כמה שפחות. אמא
יורדת במהירות אחריי, כמעט נתקלת בי.

"מה זה, מה אתה עושה?"

"רגע אמא"

"לאן אתה הולך? הכל בסדר?"

אני יורד למטה. אין דלת כניסה לבית אז אני יוצא החוצה ישר.
יוצא מחצר הבניין, מתקדם כמה מטרים ונעמד. אמא נעמדת אחריי.
אני מרחרח בכיוון של אמא. לא זה לא ממנה. אבל עדיין יש ריח של
נבלה. ככל שאני עומד יותר זמן הוא מתפשט ומתפשט. אבל זה לא
ממני. מריח את החולצה, זה לא מהחולצה ולא מהנעליים ולא
מהמכנסיים.

"את מריחה את זה?"

"מה?"

"נבלה, אמא. יש כאן ריח של נבלה"

"איזה נבלה, שום נבלה"

"אני אומר לך, יש כאן ריח של נבלה. איך את לא מריחה את זה?"

אמא מסתכל אליי במבט של רחמים ונושפת. "שוב פעם נבלה?"

אני משפיל את המבט, עדיין מרחרח.

"בוא. בוא הביתה", היא שמה את ידה על כתפי, מחבקת ומכוונת אותי
לכיוון המדרגות. אנחנו מתחילים לצעוד.

"אתה חייב לעשות משהו עם החיים שלך"