החיים שלי לא מרגשים. יש פה ושם כמה פלאשבקים מרתקים, אבל גם
אז, שום דבר שיהיה מספיק מעניין כדי להכנס מינימום ככתבה
בעיתון מקומי. הם מסתכמים בדבר אחד שמבחינתי זה הדבר שמושך
אותי הלאה, חלק יחשבו "כל הכבוד", אבל אני מאמינה שחלק יחשבו
שאני מטומטמת שאני לא חיה את הרגע. אני חופרת דרך כל המסע הזה
כדי להגיע למטרה שתראה לי את האור, אבל מה? אז אני אגשים את
החלום שלי, וזהו? לא אני לא מסתפקת רק בזה, אני נהנת מדברים
קטנים כמו לרקוד שבשבילי זה הדבר שגורם לי להתבטא הכי טוב,
להוציא את הטוב שבי, גם אם אחרים לא מודים וגם אם כן. לי זה לא
חשוב. מיום ליום מוכיחים לי שמה שאני טוענת כבר שנים נכון,
אנחנו חיים בשביל להגשים את השאיפות האישיות שלנו. מישהו מאוד
רוצה לשיר, אז הוא ישיר, גם אם הוא לא יזכה באירוויזיון תמיד
תהיה לו הזדמנות לשיר במקלחת כשהוא מודע לכך שהשכנים מלמטה
שומעים טוב טוב כל פיפס קטן שיוצא מהדירה. אבל אם תהיה בעיה
במיתרי הקול, זה כבר משהו אחר, ופה אפשר לפנות לאלוהים או אליי
בעוד... 9 שנים, כשאני אהיה ד"ר. לא בטוח שאני אטפל במיתרי קול
אבל אפשר לקוות. רק שיתנו לי הזדמנות ואני אראה לכולם. אני כבר
מזמן רוצה להראות לכולם. כל הבריונים האלה בילדות שאומרים "חכה
חכה אני אראה לך", אז כמוהם רק בהרבה יותר גדול והרבה יותר
משמעותי. אני אראה לכל העולם שאני שווה בעולם הזה, ובלעדיי
העולם היה שונה. כל בנאדם משפיע על העולם כמו בקוביות הדומינו
האלו כשאתה מפיל אחד ואז כולם נופלות אחריו, אז אם לא הייתה
הקובייה הראשונה איך השאר היו נופלות?
אתה מבין ד"ר החיים זה משחק, חבל שאין הוראות שימוש.