יש כיום מעט מאוד דברים
שעושים לי את זה,
חיי מתרחשים כאן,
היום, בהווה.

פעם, כשהייתי יותר צעירה,
היה זה ריח הדשא אחר קציר,
שקיעה אדומה ביום סגריר,
חתלתול שיילל על גג המלון,
בירח הדבש המריר ההוא.

גם בכי תינוק עשה לי את זה
הוא חי, הוא נושם - הוא שלי.
מחיאות הכפיים של קהל משולהב,
והרצאה ראשונה באנגלית  בנכר.

אבל מאז חלפו הימים.
נתמעטו ריגושים,
נתרבו אכזבות.
ההגנות, הביצורים
היסודות שנתחזקו, אולי?

הרבה קורה ובעצם כלום
שגרה רודפת שגרה.
קמים, אוכלים, עובדים
חוזרים לישון
והנשמה - מה איתה?

ומעטים הדברים כיום,
שעושים לי את זה,
אבל אני בדרכי,
עדיין לא איבדתי תקווה.