יום חדש נולד, ואיתו נולדה גם המחשבה. איזו מחשבה? המחשבה על
העולם. על עצם הקיום שלי בעולם הזה. על עצם חדירת אדם לחיים
שלי, והשפעתו עליי. על המבחן שהיה לי היום בבוקר. אוי. שינוי
נושא. דחוף! אוף הראש שלי כואב, כל כך כואב שזה כבר מציק ומעלה
לי את העצבים עד לסף היכולת שלי לסבול משהו. אני זקוקה לשקט,
כל כך זקוקה לשקט שלא היה לי במשך המון זמן! השלווה. להיות לבד
לכמה זמן. אחר כך יכול לבוא מישהו, וללטף לי את השיער, עד שאני
ארדם. אוי. לישון! זה כל כך יעזור לי עכשיו. הגוף במנוחה
מוחלטת, גם המוח. או שבעצם אם אני חולמת לי חלומות המוח ממשיך
לפעול גם כשאני ישנה? המממ... כנראה שלמוח אין מנוחה אף פעם.
הוא נשחק מתישהו?
אני מתכוונת למוח.
צריך לחדש אותו או לשמן אותו אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה?
לא.
למה לא?
ככה לא.
טוב.
תיכף מסתיים השיעור, ואני אצא החוצה.
זה בסדר נכון?
כן.
אחר כך צריך ללכת למורה לאנגלית. היא חייבת להעלות לי את הציון
ל- 95! ככה החישוב אמור לצאת. או שגם בזה טועה תלמידת 4 יח'
במתמטיקה?
לא.
לא נראה לי.
אני צודקת.
אפילו זאת אמרה לי. איך קוראים לה? כבר הספקתי לשכוח. אוי לי,
אני חייבת לעשות משהו עם שעות השינה האלה. חייבת לישון יותר.
שיט.
אני מזכירה לעצמי את המונולוגים המטופשים האלה שיש לפעמים
בסרטים בטלוויזיה. השחקנים מדברים לעצמם עד שמישהו מעיר אותם
ומוציא אותם מהבועה.
ומי יעיר אותי?
אולי אני. את עצמי. ברגע שימאס לי לשבת בחדר ולכתוב. ואולי
הצלצול המוזר של ההפסקה. טוב די. אני פורשת לצמיתות!
אני הולכת לחדר מחשבים לכתוב קצת.
הנה אני מתחילה להקליד...

"יום חדש נולד, ואיתו נולדה גם המחשבה..."