דקלה בדיוק הרצתה לי על כבוד, שקמתי ויצאתי מהחדר בכעס.
עוד הספקתי לשמוע אותה צועקת אחרי: "זאת הבעיה שלך, את פשוט
דפוקה!".
"אין לי שום בעיה", סיננתי לעצמי: "אני לא דפוקה! ואם יש לי
בעיה זאת את!", התעצבנתי.
מצאתי את עצמי הולכת ברחוב, באותו כיוון מוכר, אל הוואדי בדרך
לבית של רן.
התיישבתי על סלע ענקי, שמסיבה לא מובנת הזכיר לי מאוד המבורגר,
והתחלתי לשיר לעצמי שירים.
דקלה הזאת, היא סתם מתנהגת כמו מטומטמת, היא סתם חושבת שהיא
יותר טובה מכולם.
הרגשתי פתאום רוח כזאת מקפיאה, שבמקום לחזק אותך היא מחלישה.
"אוף, אני רוצה את רני"
נראה לי שישבתי על הסלע שם במשך שעה או שעתיים, אבל לאט לאט
הרגשתי איך במקום בוקר קריר כזה, הגיע כבר הצהריים.
הלכתי לכיוון הבית של רן, מקווה שהוא לא שינה את המחבוא של
המפתח.
במזל, הוא לא שינה, הוא השאיר אותו מאחורי הבלטה ששעונה על
הקיר, ליד הדלת.
נכנסתי והתיישבתי על הספה השחורה שבדירה הקטנה שלו, התעטפתי
בשמיכה ששכבה עליה וכנראה שנרדמתי.
שהתעוררתי על הבית היה חשוך, רק הטלוויזיה עוד דלקה, ורן ישב
לידי וליטף את שיערי.
"הי", אמרתי עם חיוך מנומנם
"חזרת בסוף"
"אף פעם לא הלכתי" נצמדתי אליו
במקום לקבל אותי אליו הוא נעמד בפתאומיות: "יערה, מה את עושה
פה?", הוא הרצין פתאום.
"אני... אני רציתי לראות אותך", אמרתי בלחישה
"אז לא היית צריכה לעזוב", הוא הפנה לי את גבו
"אתה העפת אותי!", הרגשתי את הדמיות זולגות
"את אמרת שאת צריכה חופש, אני פשוט נתתי לך אותו"
"למה אתה עושה את הכל מסובך?", הוצאתי קול קטן חנוק מדמעות,
הוא הסתובב אלי והתיישב לידי, הסתכלנו בעיניים אחד של השני,
הדמעות המשיכו לשטוף אותי, והוא נתן לי להישען עליו, וחיבק
אותי.
"אני לא רוצה חופש", מלמלתי בקושי: "אני רוצה להישאר פה
הלילה",
ואותו לילה, גם נשארתי.

(19.1.06)