מוקדש לך

כבר הרבה לילות אני ישן לא טוב.

פקחתי את עיניי, הסתכלתי לכיוון השעון המהבהב במערכת וראיתי
שהשעה 5:47. התהפכתי עוד קצת במיטה אבל לא הצלחתי להירדם שוב.
יותר מדי מחשבות התרוצצו לי בראש. יותר מדי מחשבות על החיים.
יותר מדי מחשבות עלייך.

החלטתי ללכת לים. שם אני מהרהר הכי טוב. שם אני נרגע הכי מהר.
שם אני מגיע להחלטות הכי אמיתיות.

קמתי מהמיטה, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, התלבשתי ושמתי את
הכובע-מצחייה האהוב עליי. לקחתי איתי גם את נגן המוזיקה שלי
(יש לי אוסף שירים מרגיעים שמביאים אותי לתובנה הטובה ביותר),
בקבוק מים (למקרה שאהיה צמא), סיגריה (אני מעשן בשני מקרים -
כשאני רוצה לחשוב על דברים ואחרי לילה של סקס, אוכל או
אלכוהול), וחטיף TWIX (שנשאר לי עוד מהלילה שהייתי אצלך).

הגעתי לים.

שמתי את אוזניות הנגן והתחלתי ללכת לאורך החוף. הכול כל כך
מדהים כאן. הבטתי לכיוון האופק. שמיים כחולים, עננים לבנים
פזורים לאורכם וים מעט סוער רחוק עד איפה שהעין יכולה לראות.
החול הרטוב נכנס מבין אצבעות רגליי החשופות. הרוח הקרה דקרה
אותי מבין בגדיי. הכול היה כל כך נעים. כזה רגוע, כזה שלו. אני
אוהב לבוא לכאן ולהרגיש שאני האדם היחיד על כדור הארץ. שהכול
תלוי בי ולא באף אחד אחר. המוזיקה המרגשת רק העצימה את הרגשה
שהייתה בלבי כעת. התחושה שהכול יהיה כשורה.

אתה לא לבד.

נעצרתי והתקרבתי למים. סרקתי את הים במטרה לזהות סירות או
אוניות ולבסוף מצאתי סירה לבנה שטה לה הרחק הרחק שם בלב הים.
הלוואי שיכולתי להיות גם אני עליה. להיעלם מעט מכל הצרות, מכל
הרגשות, מכל המחשבות. לשוט לארצות בצדו האחר של העולם, לבקר
ביערות הגשם, מדינות נשכחות או סתם לחיות באי בודד עד סוף
ימיי.

הדלקתי את הסיגריה ועישנתי אותה לאט. לפתע נלכדה בתוכי תשישות
נוראית. הרגשתי את גופי רועד ודוחה את הרעלים של הסיגריה. איך
הגוף שלי מבקש ממני לא לקחת עוד נשיפה ממנה. איך החיים נהיים
שחורים פתאום וחסרי שמחה או תקווה. היה נורא קר. לקחתי עוד
שאכטה. רציתי להכאיב לעצמי. לגלות עד כמה אני מסוגל להתנהג
ככה. עוד שאכטה. המשכתי להסתכל על הים. הוא הפך את צבעו הכחול
לחסר צבע ותוכן. מגדוש חיים לבן-תמותה ללא נשמה.

העפתי את הסיגריה. אסור להיכנע לעצבות או לבדידות.

שתיתי מעט מים וגופי החל להירגע. הרגשתי את המים זורמים
בעורקיי, משיבים את נפש החיים למקומה. חושיי שוב התחדדו. רעלי
הסיגריה לא השפיעו לצמיתות. אני אתחסן, אני אתחזק, אני אתגבר.
הבטתי שוב בסירה הלבנה. מעניין גם אם עליה עומד אדם ומביט
עליי. מתפלל בלבו להיות שוב על אדמה מוצקה. מתפלל בלבו לשוב
לעפר מולדתו. לשוב לזרועותיה של אהובתו המחכה.

נטלתי את חטיף ה-TWIX מכיסי, הפשלתי את העטיפה ונגסתי בו. טעם
השוקולד היה מתוק כשפתייך. לבי החל לפעום בחוזקה. כעת, גופי שב
לקיום ממשי. לחיי אלמוות. טעם הקרמל זרם מראשי חסר המשקל עד
אצבעות רגליי השקועות בחול הרטוב. עוד נגיסה. אין דבר שאתמודד
מולו כעת ולא אנצח. אין דבר שיביס אותי אי פעם. לא רק טעם
החיים חזר אליי אלא גם כוח הרצון. לקחתי עוד ביס. דמיינתי
אותנו ביחד על הסירה הלבנה. שטים לנו בכל הימות וכל נסתרי
היקום. בלילות ירח מלא, שוכבים עירומים על הסיפון ומפיקים אהבה
עד הילת הבוקר.

אני אחיה חיי נצח.

הסטתי את מבטי לאחור לכיוון השמש המתעוררת. לכיוון גלגל החמה
המבשר על בואו של יום חדש. לא החלפנו בינינו מילים, אלא רק
חיוכים. ידעתי שעליי להיות חסר דאגה. שהחיים ממשיכים והזמן לא
עוצר. שיש עתיד. שיש מחר. שיש תקווה. הסירה הלבנה כבר איננה
כעת. היא הפליגה לה למקומות טובים יותר. למקומות נטולי מלחמה,
נטולי רשע ונטולי שנאה.

הכול כל כך נעים כאן. כל כך רגוע. כל כך שקט. הרוח החמימה
עכשיו טיפחה את עורי וליטפה את פניי הרדומות.

כבר הרבה לילות אני ישן לא טוב.

לפתע, פקחתי את עיניי, הסתכלתי לכיוון השעון המהבהב וראיתי
שהשעה 5:47. ידייך המזיעות חיבקו אותי מאחור. הסתובבתי לכיוונך
ונשקתי על מצחך הלח. הסתכלתי עלייך שוכבת עירומה לצדי. כל כך
יפה. כל כך מושלמת.

קמתי מהמיטה, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, התלבשתי ושמתי את
הכובע-מצחייה האהוב עליי. יצאתי לסיפון סירתנו הלבנה והשקפתי
לאופק. מסביבנו הים התפרש רחוק עד איפה שהעין יכולה לראות.
הירח המלא האיר את השמיים. הרוח הקרה דקרה אותי מבין בגדיי.

אנחנו ביחד עכשיו. חיים חיי אלמוות.

מפליגים לצדו האחר של העולם לחיות על אי בודד עד סוף ימינו.