המיקום - בית קפה אופנתי. התאורה אפלולית, בעיקר אדום-כתום.
על הבמה שולחן ושני כסאות. הכיסאות והשולחן עשויים מתכת
ועומדים על רגליים דקיקות (סגנון מודרני). על השולחן מפה
ומפית, פמוט זכוכית עם נר כבוי, מאפרה מזכוכית עמוסה בבדלים,
וצלוחית מזכוכית דקה, שעליה ניצבת כוס זכוכית גבוהה וריקה עם
קש מעוטר בדובדבן ומספר פלחי לימון. ברקע תלויות פרסומות-ענק
בסגנון שנות ה-50. מאחור ניתן לראות דלת של שירותים עם סימן של
בנים/בנות, במראה מודרני-עתידני אף היא.
ליד השולחן יושבת דמות של אישה צעירה, בת כ-25, לבושה בגדים
אופנתיים, אך נראית קצת מוקצנת, כמו בתחפושת. היא נראית קטנה
מתחת לכל הבגדים, האיפור והתכשיטים שעליה (ניתן לתלות תכשיטים
מוגדלים כדי ליצור את הרושם הזה).
היא משחקת עם הקשית. הכסא השני עומד מולה, ריק.


(נושמת עמוק, מרימה מבטה) כן, כן, המקום הזה דווקא לא רע.
ויש גם מזג אויר יפה הערב. לפחות זה. אני לא מבינה אנשים
שמתעלמים מהחשיבות הגדולה שטמונה במזג האוויר. אני, למשל, אם
היה מזג אויר רע, היה לי גם מצב רוח רע. איך יכול להיות לי מצב
רוח טוב כשבחוץ הרוחות מטיסות אנטנות ופחי אשפה, והאשפה
מתגלגלת ברחוב ולאנשים אין קליטה בטלוויזיה? אבל די, נעים בחוץ
וזהו. וגם לי נעים. וחוץ מזה, גם אותי הרוח יכולה להעיף
מתישהו, אז אני צריכה להראות לה, כאילו, סוג של הערכה. בגלל זה
אני הולכת ליהנות עכשיו ממה שאני מזמינה. כן... (מעיינת
בתפריט בלתי נראה) אולי אזמין טרטר סלמון... ואולי אין להם
טרטר סלמון? ומה אם יש להם טרטר, אבל לא סלמון, כי לא הרבה
אנשים רוצים מנות מיוחדות כאלה? אבל בחיי, אני לא מבינה מסעדות
שלא מפנימות את המשמעות של הגשת מנות מיוחדות. אם לא יהיו להם
מנות מיוחדות, לא יהיו להם אנשים מיוחדים. וגם אנחנו הרי כל
החיים שוחים נגד הזרם. נגיד... (סוגרת את התפריט הבלתי נראה
במחיאת כף) נגיד, אה, סתם דוגמא, אני.
(מזדקפת בכיסאה) טוב, זה לא שכל החיים רציתי להיות סופרת
מפורסמת. וגם לי לא היה קל. (מתנהגת כמו בראיון בטלוויזיה,
מדברת למראיין בלתי נראה בכסא ממול) תראה, למראית עין כולם
ממוצעים. וגם אני הייתי פעם ממוצעת. רק למראית עין, כמובן. מה
אתה אומר? (צוחקת) כן, כן, ציונים לא רעים! אף אחד לא אמר
עליי שאני מבריקה, אבל אף אחד גם לא שנא אותי. היו לי כמה
ידידים, חברה אחת הכי-טובה וכמה חברות שדאגו להרחיק אותי ממלכת
הכיתה במקרה הצורך. (מתחילה לדבר בטון דרמטי מוקצן) אתה
יודע, ילדות ממוצעת, תל אביב ממוצעת. לקפוץ בחבל עם הצמות
והתלבשת האחידה, להיות היחידה שעומדת לצד הקורבן הנוכחי של
מלכת הכתה השחצנית, להיות בוגרת לגילי בשיעורי הבעה והיסטוריה,
להבריז מכיתה י"א בשביל לברוח לים - כמובן שאז הוא היה תמיד
צלול וטורקיזי ומקציף, כן? - ועוד דברים. אתה בטח יודע, אני
בטוחה שקראת את כל הספרים שלי. אתה נראה לי כמו אדם משכיל.
(מגחכת, מתפתלת בתנועת פלרטטנות מוגזמת ואז מפסיקה, נבוכה)
אז איפה היינו? כן, תמיד הייתי ילדה טובה, השקעתי בלימודים כל
מה שאפשר, גם כשזה לא היה אופנתי, וכל מה שכולם עשו היה רק
להבריז לים ולעשן גראס. תראה, השתלם לי, לא? (מניפה על עצמה
אוויר בעזרת התפריט הבלתי נראה) אוי, האוויר פה מסחרר אותי.
(האור מתחלף לגוון כחול, הדוברת עוברת לטון מעורפל, מוציאה
מהכיס סיגריה ומצית ומניחה אותם לפניה) כן, תמיד נאבקתי בה.
הן תמיד היו בלונדיניות ושחצניות... ותמיד הייתי בוגרת, ומאד,
מאד סבלתי, במיוחד בשיעורי הבעה... הייתי כל כך ביישנית שרציתי
להיעלם כשהקריאו את שמי. (האור מתחלף בהדרגה לירוק) וכשאתם
מפרסמים את הראיון, בבקשה תדאגו לאיית את השם שלי נכון. אני
מרגישה שלוקחים לי חלק מהנשמה כששוכחים אחד מהיו"דים של
צווייגלבאום. זה שם מאד רוחני, אתם יודעים? (מחזיקה את המצית
והסיגריה כאילו עומדת להדליק אותה, אך נותרת קפואה במקום) גם
דנית זה שם די רוחני, אבל הנומרולוג שלי אמר שיש בו חסימה, אז
אני מעדיפה לשמור לי רק את האות הראשונה שלו. ד. צווייגלבאום.
אם אתם רוצים לקרוא לי אחרת, אתם מוזמנים להתקשר לסוכן שלי,
הוא כבר יגיד לכם איך לקרוא לי ולמה. אז איפה הייתי? אוי,
הקוקטייל הזה גומר אותי. (התאורה הופכת לסגולה. היא לוגמת
מהכוס הריקה עם היד ובה הסיגריה הכבויה, ומעווה את פניה כאילו
שתתה משקה חזק במיוחד. היא מביטה על הסיגריה הכבויה ומניחה את
הכוס בעווית של גועל, המשך לעווית של המשקה החזק) וואו, זה
המשקה הכי טוב ששתיתי בחיים שלי. הברמן הזה מדהים. נראה לי
שאני אשאיר לו חתיכת טיפ. אבל איפה המלצרית? לא, לה לא יהיה
טיפ, חתיכת זונה, טיפשה, מטומטמת... (ממשיכה למלמל לעצמה, תוך
כדי מלמול מדליקה את הנר שעל השולחן ואז שואפת במרמור ורוב
רושם מהסיגריה הכבויה. היא בוהה בנר לכמה שניות) מה יהיה, כוס
אמק המזג אויר הזה. (התאורה מתחילה להפוך לאדומה) תפסיק כבר
לרשום כל מילה שאני אומרת! (קמה ומפילה את הכיסא שמולה) איי,
העיתונות הצהובה המזדיינת הזאת! לא מניחים לי לרגע! (מתנהגת
כשיכורה) הכל קונספירציה! אתם רוצים להכריח אנשים לאהוב אותי!
אתם רוצים להחזיר אותי למיינסטרים! אני לא מספיק אוונגרדית
בשבילכם עכשיו? ומה לגבי טרטר סלמון, מה, להקיא זה מספיק
אוונגרדי?! (משליכה פלח לימון על דלת השירותים. התאורה מגיעה
לשיא של אדום בוער. לאחר רגע של מתח, התאורה מתחילה להירגע
ולאט חוזרת להיות כתומה-אדומה. היא חוזרת לכיסאה, מציתה את
הסיגריה באש הנרות, מביטה בה כמה שניות ומכבה אותה במאפרה.
לאחר מכן מרימה את עיניה אל הקהל ומחייכת חיוך מלאכותי ורחב.
התאורה מתחילה להתחלף לצהוב) כן, איפה עצרתי? אין לי עוד הרבה
זמן, אני רוצה להספיק הכל. בואו נראה: (סופרת באצבעותיה) ים,
תל אביב, ילדות, צמות, מלצרית מזדיינת ששכחה שיש פה לקוחות
מכובדים שרוצים להזמין את המנה המיוחדת שלהם, קפיצה בחבל,
הברזות, לימודים, בגרות נפשית טרם זמנה. כן, זה... לא, שכחתי
משהו. (פאוזה) אני, בכיתה ט', למדתי לנקד ממש כמו משוררים
אמיתיים. התחלתי לנקד את שמי הפרטי בטפסי המבחן! וזה הפך להיות
סימן ההיכר שלי. כן, זה היה אוונגרד. אוונגרד אמיתי, כמו של
פעם... (התאורה מתעמעמת עד שנותר זרקור אחד שמאיר על פניה
שקפאו בהבעה נוסטלגית. אחרי מספר שניות היא חוזרת לעצמה)
ועכשיו כולם אוונגרדים. כולם כבר למדו את זה. רק אל תקנו את
הספר שלי. אם יותר מדי אנשים יקנו אותו, מדור הספרים של
"ידיעות" יקטול אותי. גם ככה כבר אוהבים אותי יותר מדי.
(היא נותרת קפואה באותה הבעה עד שאורו של הזרקור יורד.)