כבר כמה ימים זה ככה...
יושבת ומקשיבה לקולות  
הרעמים, הגשם
מתדפק על חלוני בחוזקה ומותיר
לי את אותם רגעים בהם אני מרגישה שוב כך...

מדמה את גופי עשוי גרמים
גרמים של מדרגות,
ביניהם
מסדרונות צרים
ואותו רגש כה מוכר מטפס
לאטו קומה אחר קומה,
מכלה את הקירות בשלמות כה
כואבת.

מכלה כל טיפה חמה של
רגש, משאיר לי את אותן רוחות קרות
שנושבות שם
בחוץ, איפה שהסערה מתחוללת,
מצמררות כל מדרגה ומדרגה
בתוכי.

כה לאט הוא עולה, אותו רגש
ארור, כאילו ממאן להרפות,
מסרב לסגת, מנסה לכבוש עוד
ועוד קומות.

כבר לא נותר מאום
תכף.

מתחיל בבהונות רגליי, כמעט ולא
מורגש הוא, כה חשאי ומסתורי.
מטפס לרגליי ומשתק אותן
מלכת.

עולה אל בטני והופך אותה
כליל, יוצר תערובת קשה לעיכול.

זוחל
אל תוך לבי, מרוקן אותו
באיטיות מכאיבה, עד כי לא נותר שם
דבר.

לוקח עמו גוש גדול ומניח בגרוני,
ברכות, כאילו
כלל לא מאיים הוא

גורר את הגוש וחונק אותי, אין לי
אוויר לנשימה,
ומשם זורק אותו
אל תוך עיניי, שכבר אינן רואות מרוב
דמעות

הכל יוצא החוצה באכזריות בלתי נסבלת
שפוצעת את נשמתי
ופוצעת אותי.

אותו רגש ארור שנקרא
בדידות...