לויתני בטון.
לשונותיהם -
שדרות חפויות עלוה -
נשלחות אל
עומקי היבשה,
אל ההרים,
שם עוד מתרוצצים
חרטומנים נרגשי שפמות;
אך הם עצמם
מתים כבר.
הגלים מלקקים
את סדקי פצעיהם,
לרגע ממלאים נקיקיהם
תקוות-קצף מוריקות;
אחר שוב נאלמים.
השקט ממלא את
השמים
כמו פוך
את ריאותיו
של מלאך מפוחלץ;
ודממת האל
דקה
נוכח
לב לויתן
שחדל מפעום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|