זה התחיל כאשר ראיתי את המודעה המכוערת הזו בעיתון. באמצע קפצה
לה תמונה של בחור די גבוה ומתולתל עם מכחול ביד אחת וכריך קטן
בשנייה. באותיות אפורות מעוותות ומרוחות במקצת הודפס: "תחרות
יצירות חופשית במכחול ובצבע".  כנראה בגלל השעמום, תפסתי עצמי
מחייגת את הספרות הגדולות שעל גבי דף העיתון. "כן שלום רציתי
להירשם לתחרות ו.. אה אוקיי. כן. שירלי. אוקיי תודה רבה.
להתראות".  
כך זה היה. קצר ולעניין.

הגעתי בשעה שבע בבוקר. היה די קריר. זה היה שטח ענק. שטח גדול
ופתוח. פשוט בחרת מקום והתחלת לעבוד. לא חשבתי יותר מדי, מולי
נחה לה גבעה ירוקה והחלטתי שהיא תתאים. הטיפוס עליה היה קליל
ומהיר. הנחתי את הקרש העבה ואת מעט המכחולים שהבאתי עמי, לקחתי
אוויר והבטתי סביב. השמים היו אפורים וכלי רכב קטנים גלשו להם
בכבישים. רוח קלילה ליטפה את פניי ושערי והחלטתי שהגיע הזמן
להתחיל.

ישבתי מכווצת על הדשא המעט דוקרני וחסר הרחמים ובידי עיפרון
ומחק פחם. שרטטתי קווים ועיגולים רבים וטפטפתי מעט צבע על
הנייר. אמממ...כן זה נראה לי מתאים. כך חלף לו הזמן. מדי פעם
שיניתי את כיוון הישיבה ומדי פעם הבטתי בשמיים- מחכה לרעיון
בלתי שגרתי ומדליק ליצירה חדשה ומוצלחת. אט אט החלו הגבעות
כולן להתמלא אנשים חדשים. כולם מצויידים במכחולים וצבע.
מולי,מעבר לכביש, עמדה לה חומה נמוכה. עליה ישב בחור גדול ממני
במספר שנים וצייר בנחת. הוא ישב בצורה מאוד לא נוחה לדעתי. אבל
אם נוח לו..."כול אחד והנוחות שלו" חייכתי לעצמי.
שמעתי צעדים כבדים מאחוריי. היה זה בחור כבן 23, גבוה, צנום
ובעל שיער ארוך ומעט מתולתל קשור בגומי גס. הוא עמד מאחורי
מחפש אחר מקום ישיבה מתאים ובידו קרש ציור ומכחולים רבים. הוא
נראה מצויין, גדול ממני במקצת אך מצויין. הוא סקר את השטח
בעיניו הכחולות והתיישב קרוב אלי במטרים מועטים. די התאכזבתי-
כאשר אני מציירת אני זקוקה למקום רב- מחליפה מיקום ותנוחה וקשה
לי כאשר אין לי מרחב פיזי מתאים לכך.

סקרתי אותו בזווית העין. הוא נראה מעט עצבני. הניח את הקרש
הלבן על הדשא וכמעט זרק עליו את המכחולים. הוא הביא דלי צבע
ירוק והניח אותו ליד אבן קטנה שגם אותה טרח למצוא. לאחר מכן
התיישב, חשב מספר שניות ושכב על הגב מביט לשמיים. כבר לא
יכולתי לראות את פניו ולכן המשכתי בעבודתי.  

טכניקת ציור מוזרה יש לי: משרטטת קווים בכיוונים שונים מבלי
לדעת באופן ספציפי מהו הכיוון המבוקש. לאחר מכן בוחנת את
התוצאות. אם זה דומה לכלב למשל אז ממשיכה את הציור במטרה ליצור
כלב משכנע מספיק.
הפעם- אוסף השרטוטים והחריטה נראו לי כדובדבן וסלסלה גדולה
ומטושטשת. המשכתי בכיוון והיה לי מאוד קשה להתרכז.
הוספתי הרבה סגול שנראה לי מאוד מתאים והמון בננות. את הרקע
צבעתי באפור פחם ומעט ירוק זית. הבחור כבר החל לצייר מזמן.
הוא, כמוני, נזקק לשטח רחב לצייר ופיזר את כלי עבודתו בכול
מקום אפשרי.
קרוב מאוד אלי נחה לה קופסת דבק שקוף. דאגתי שמה תשפך על
היצירה שלי אבל לא זזתי משם. כנראה מפני שראיתי שגם במידה
ואזוז, קופסה אחרת עוד תמצא את דרכה אליי.

השמש שקעה לאיטה והבטן הזכירה לי כי לא אכלתי דבר מראשית
הבוקר. הוצאתי כריך גבינה צהובה מן התרמיל, ישבתי על הדשא
בשילוב רגליים והתחלתי לאכול. נעצתי מבט בבחור. הוא לא הוציא
מילה אחת מאז שהגיע. הצטערתי לא מעט.  
הוא עמד כפוף ובעזרת ספוג מילא שטח כלוא על בלוק הציור שלו.
הוא עדיין נראה עצבני וחסר מנוחה ותנועותיו היו קצרות ומהירות.


לא אהבתי את מה שראיתי בעיניי: בלוק הציור שלי הפך מכוער וחסר
הגיון. המון נקודות סגולות וחריטות קלות מסביב. מה שהתאים יותר
להיות בריכת שחייה מגומי מאשר סלסלת קש.

הבחור התקרב עם ספוג חדש ונקי אל עבר קופסת הדבק שהונחה לידי
ואני מצידי כבר החזקתי עיפרון פחם חדש, מוכנה לעבודה.
הוא התכופף אל עבר הקופסה מכניס את הספוג אליה ומפנה את גבו
אליי. מבט מהיר מצידי אליו ואז הבחנתי כי נעל הספורט מלאת הבוץ
שלו דורכת  על בלוק הציור שלי. בן רגע הבחין בכך אף הוא ובבהלה
משך משם את הרגל. הוא התכופף מבלי להביט בי והתבונן עצבני עוד
יותר ביצירה שלי. "אוי אני מצטער" אמר. "זה בסדר, גם ככה לא
יצא לי מזה כלום" אמרתי רגועה לחלוטין בעודי יושבת בשילוב
רגליים על הדשא.
נראה היה כי הוא לא שמע את דברי שכן הרים את קרש הציור וסגר
מעט את עיניו מתאמץ לחשוב.
"לא יצא לי טוב" חזרתי בתחושת השפלה.
"תראי" הוא אמר "אפשר לסדר את זה. פשוט תזיזי את הקו הזה לכאן
כדי שזה יראה חד יותר".
שמעתי אותו אבל לא הצלחתי להבין דבר. הנהנתי בראשי בחוסר הבנה
מוחלט. הוא הבחין בכך ולראשונה הביט בפני: " שמעי, מצטער
שהרסתי לך אבל באמת את יכולה להצליח פה". הוא חזר לעבוד ואני
מצידי שכבתי על הבטן עם מכחול מובטל ביד. כך שכבתי זמן רב
ומכיוון שלא התעורר רעיון מיוחד הרשתי לידי לעשות כרצונה. היא
קיבלה אוטונומיה והמחשבות שלי גם כן.  בלוק הנייר שינה את
מראהו והלילה פיאר את הגבעה הקטנה.
סידרתי מעט ושכבתי לי בתוך שק השינה הנעים.

התעוררתי עם ציוץ הציפורים ורעש מנועי כלי הרכב על הכביש.
הבחור,שלא ידעתי את שמו, נראה שליו יותר. הוא שכב ישן בתוך שק
שינה ירוק ונראה כמו מלאך. קמתי, סידרתי  את בגדי וקיפלתי את
שק השינה. שטפתי פנים והתארגנתי להמשך עבודה בתקווה כי תהיה
מוצלחת יותר הפעם.
לאחר כול ההכנות התיישבתי מול דף הציור. הצבע כבר התייבש
לחלוטין, כך תכננתי על מנת להתחיל בשכבת הצבע השנייה.המראה
הכללי של הציור היה דומה אך חשתי במשהו שונה הפעם. הפירות על
הדף קיבלו עומק מסויים, תלת מימדיות נהדרת וזווית נחמדה.
חייכתי לעצמי וחשבתי על המשפט המפורסם בדבר פתיחת דף חדש.
השמש כבר עמדה לה באמצע השמיים ואני עבדתי כמתוך שיגעון- קו
דק פה לא היה מזיק, הנה עיגול נוסף. קצת מריחה כאן ועוד צללית
אחת.
היצירה התקדמה בהחלט, לאן לא יכולתי לדעת. ידי הימנית הכריזה
כי כי אין בכוחה להמשיך והחלטתי לנוח מעט. שכבתי על הגב והבטתי
לשמיים. עצמתי עיניים ונרדמתי לשינה חסרת חלומות.

התעוררתי, אינני יודעת מדוע וכיצד. הבטתי ימינה בעודי שוכבת על
הדשא והבחנתי בו. הוא שכב בתוך שק השינה שלו מביט בי בחיוך.
"את מאוד יפה, את  יודעת"? שאל בבטחון.
חייכתי קצת המומה מדבריו. הוא היה כול כך רציני עד אז ולא
ציפיתי לשמוע ממנו מילים אלו. השבתי בתודה מחוייכת וכנה.
נשארנו שם לשכב כמה דקות. לאחר מכן קמתי והוא עקב אחריי
בעיניו. יכולתי להרגיש בכך.
הוא עשה כמוני. התיישב על הדשא והחל במלאכה. כך עבדנו במרץ רב.

מדי פעם ראיתי כי הוא בוחן אותי ואת היצירה. לאחר כמה שעות
הבנו שנינו כי אנו מצויים במעין תחרות ספונטנית, נלחמים האחד
בשנייה.
ככול שציירתי מהר יותר הוא הגביר את קצב הציור שלו. אף לא אחד
מאיתנו הניח לשני לעקוף בתהליך העבודה.

כבר ירד הערב, החלטתי לוותר, גופי לא הניח לי להמשיך. הוצאתי
כריך חדש שקניתי בבוקר ואכלתי אותו בעודי יושבת בתוך שק השינה.
הוא נאנח כאשר התחלתי לאכול. הוא גם היה עייף וברגע שהפסקתי
לצייר הרשה לעצמו לעשות כמוני.
הבטנו האחד בשנייה מדי פעם וחשבנו על היום למחרת: יום השיפוט.
אז נדע מי ניצח.  
הוא רצה לדבר , הרגשתי זאת, אך בשביל להרגיז אותו זרקתי את
הכריך לפח ונרדמתי.

קמתי כולי רועדת. היה קריר וטיפות טל נשרו מדי פעם מן העצים
הדקים אשר על הגבעה.ריח הבוץ הרטוב היה נהדר ולימד אותי כי זה
יהיה יום נפלא.
נעמדתי על רגליי והבטתי ביצירה שלי. מבחינתי היא היתה מושלמת.
התארגנתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתן השיפוט.
הבחור כבר היה שם. הוא עמד בתחילת תור ארוך ומבולגן. הנחתי כי
התעורר מוקדם ולא סלחתי לעצמי כי לא נהגתי באופן דומה.
נעמדתי בסוף התור.

את היום העברתי בציפייה ובתקווה רבה. נתתי למחשבות שלי חופש
והתענגתי שוב על ריח הגשם המשכר.
בצהריים הגיע שליח להודיע לכול היוצרים כי בשעה עשר יתקיים טקס
אשר מטרתו להכריז על זוכי התחרות. אני והבחור הבטנו האחד
בשנייה במבט דאגני ונרגש כאחד.

השעה עשרה לעשר. צעדתי לעבר מקום האירוע: תל ירוק ובמרכזו במה
גדולה, עליה עמד איש שמן ומכוער אך לבוש היטב.  אני הייתי
תשושה וציפיתי לשמוע את התוצאות ולהגיע הביתה. הטקס החל. סקרתי
את השטח והבחנתי בבחור שישב שתי שורות מאחורי. הוא שוב נראה
עצבני.

האיש השמן החל בנאום הפתיחה הטיפוסי ולאחר כחצי שעה של ברכות
והודיות לאלה ולאלה, עלתה לבמה אישה כבת 50 ובידה שלוש קופסאות
בגדלים שונים.
במקום השלישי לא זכיתי וגם לא הוא. כך קרה גם בעיניין המקום
השני.
עכשיו כבר ידענו כי אחד מאיתנו לבטח הפסיד.
חשבתי על כך במעט אכזבה ומעט עצב ולפתע ראיתי אותו נעמד
בהתלהבות ממקומו וצועד אל עבר הבמה.
הכול קרה כול כך מהר. האורות סינוורו אותי והיה קריר. קהל רב
נעמד ומחא כפיים. באותו הרגע הרגשתי מחנק אך עם זאת גאווה
מסויימת וכבוד כלפיו. הוא נעמד על הבמה והצביע לכיווני.
האישה קראה בשמי דרך המיקרופון וביקשה ממני לעלות לבמה גם כן.


התברר, שהיו שתי יצירות מצויינות  ולא היה ניתן להחליט מי מהן
טובה יותר. שנינו זכינו, אני ואייל. שנינו שכה נלחמנו האחת
בשני.

הקהל התפזר והאורות כבו. נשארנו שנינו מתחת לעץ תאנה גדול
מוקפים בריחו הנהדר.
בידינו הפרסים ועל פנינו חיוך רחב וביישני.
ישבנו האחד מול השנייה. מבלי לדבר. ישבנו וחייכנו.
היינו מרוצים.  


העלילה המתרחשת כאן אינה מן המציאות. הכול חלום שחלמתי אמש
והרגשתי צורך לעלות אותו על הכתוב.