מערכת הבחירות ב-96' הוכרעה רבות בזכות היכולת של הליכוד
בראשות בנימין נתניהו להפחיד את עם ישראל. בצדק או לא בצדק,
הטענה ששמעון פרס יחלק את ירושלים ושהוא יוביל את ישראל
לגבולות 67', שבהם ישראל לא תוכל להגן על עצמה, גרמו לציבור
הישראלי לבחור בנתניהו כראש ממשלה.
נתניהו הבין אז היטב את הציבור הישראלי, הוא נכנס לפאניקה בלי
שום סיבה. לא בגלל ששמעון פרס לא היה מוביל את ישראל לגבולות
67', ייתכן שאכן היה עושה זאת, אלא בגלל שהציבור הישראלי חושב
שישראל לא מספיקה חזקה להגן על עצמה מגבולות אלו.
תופעת הפאניקה הישראלית היא נושא שקל להבינו לאור ההיסטוריה
היהודית, וקשה מאוד להסבירו לאור פעילותה של מדינת ישראל מאז
48'. במשך שנים ישראל נכנסת לפאניקה, כאילו היא מעולם לא עזבה
את הגטו הקטן בעיירה לא שלה, כאילו אנחנו עדיין הקטנים, חסרי
הכוח הכלכלי-צבאי, ומולנו עומדים כוחות שלא רק רבים מאיתנו,
אלא גם מפותחים מאיתנו.
בחודשים האחרונים חזינו בשני מקרים כאלו, ונדמה שאילו זר היה
מגיע לכאן, היה חושב שההיסטוריה שאנו כה מתגאים בה לא שייכת
למדינת ישראל אלא לעם אחר, הרי אם הייתה זו היסטוריה שלנו,
מדוע לנו להיכנס לפאניקה שכזאת?
המקרה הראשון אירע בשבוע שבו נכנס ראש הממשלה אריאל שרון
לתרדמת ארוכה, שממנה לא יצא עד היום. התקשורת דיווחה על המצב
החדש שנוצר, כאילו ישראל עומדת על איש אחד ומלבדו אין לה דבר.
העובדה שבישראל יש שלטון מסודר, העובר מראש הממשלה לממלא
מקומו, או לסגנו במקרים אחרים, נדמתה כבלתי אפשרית. המחשבה
שבלעדי שרון דבר לא יכול לקרות... כמעט ועלתה שאלה איך הסתדרנו
במשך יותר מ-50 שנה שבהן הוא לא כיהן כרה"מ? הרי רק לפני עשר
שנים חוותה המדינה טרגדיה קשה יותר, טרגדיה אשר במדינות
דמוקרטיות צעירות רבות יכלה בקלות להפוך למלחמת אזרחים, רצח
ראש ממשלה על ידי מרצח אידיאולוגי, אך אצלנו עבר השלטון עוד
באותו לילה לסגנו, בהסכמת כל סיעות הבית, וכעבור חצי שנה, אחרי
הפסדו של אותו סגן בבחירות, השלטון עבר בלי שום מאבק ברחובות
למחנה השני. ב-95' ייתכן שהיינו צריכים להיות בפאניקה, לא רק
שמא החברה הישראלית לא תצליח להתאושש מהרצח (דבר שלפחות על פני
השטח נראה שהתאוששנו ממנו מהר מדי), אלא שמא השלטון בישראל לא
יעבור באופן דמוקרטי לצד המנצח. אבל כיום, עשר שנים אחרי, לא
ברור מדוע מישהו חשב שאחרי שרון המדינה תיכנס למצב של סחרור;
אחרי הכל יש דברים שישראל עדיין מסודרת בהם.
המקרה השני קורה בשבועות האחרונים - מדובר בניצחון החמאס
בבחירות. מי שמוביל את מסע הפאניקה וההפחדה הוא לא אחר מבנימין
נתניהו, שכן מה שהולך פעם אחת, אמור להצליח גם בפעם השנייה.
לאחר הבחירות ברשות, הוא השווה בין החמאס לנאצים, בטענה שגם
היטלר עלה באופן דמוקרטי.
אומנם החמאס איננו אוהב ציון, אך יש לקחת משוואה זו מהצד השני
שלה. בימי היטלר, לעם היהודי לא היה צבא, לא הייתה ריבונות, לא
היה לו כוח כלכלי אמיתי, הוא חי בגלות תחת שלטונם של זרים.
אולי נתניהו חושב שהחמאס הם כמו הנאצים, אבל למעשה הוא מחזיר
אותנו אל הגלות, במחשבותיו שאין ביכולתנו לפעול מולו.
השאלה היא, ממה יש לחברה הישראלית לפחד? אם נסתכל על ההיסטוריה
היהודית הארוכה, הרי שאין עם שעבר את התלאות שהעם היהודי עבר,
מגירושים המוניים, פוגרומים, שואה בסדר גודל שהעולם לא הכיר,
ועד הקמת מדינה שלאחריה חוותה שש מלחמות, אשר בשלוש לפחות
יכולנו למצוא את סוף המדינה, אינספור אירועי טרור, וכלכלה שלא
פעם ריסקה את החברה פנימה. אז כעת, אחרי שהוכח שבמחיר כבד, אנו
יכולים להכריע את הטרור הפלשתיני, חסר לנו גורם חיצוני אשר
יכניס בנו פחד, ומה טוב אם לא למצוא אותו בתנועה דתית קיצונית
הקוראת להשמידנו. כאילו סדר הכוחות בינינו הפוך, לא לנו
מטוסים, לא לנו טנקים, לא לנו שטח רחב יותר, לא לנו שליטה
כלכלית בהם, וכמובן לא לנו דימונה.
ניתן להבין את הפחד משינוי אזורי, ואף את החשש מכך שהעולם יקבל
את החמאס כתנועה למרות אי פירוקה מהנשק, אך ספק אם כל זה אכן
יעזור לחמאס להביא אותנו למצב בו אנחנו בים והם שולטים מהים
ועד הנהר.
חוסר הביטחון שלנו הולך בכיוון הפוך למצבנו. ישראל מקדימה
עשרות מונים בכל תחום שהוא את מדינות ערב, היא יצאה
מהאינתיפאדה האחרונה כאשר הפלשתינים חסרי מדינה, חסרי כוח
כלכלי או צבאי משמעותי, עם הבנה שמדינות רבות לא יילחמו עבורם,
עם הסכמה עולמית למאבק בטרור, הסכמה ברוב החברה הישראלית
שגבולות 67' הם דבר שבלתי אפשרי לחזור אליו, אך יותר מכל הוכחה
ניצחת שתאוריית קורי העכביש של נסארללה, אשר גרמה לפלשתינים
להאמין שניתן לשבור את החברה הישראלית, היא לא רק לא נכונה אלא
הפוכה לגמרי. מעטות החברות בעולם שהיו יוצאות מסיטואציה שישראל
הייתה נתונה בה בחמש השנים האחרונות, כפי שישראל יצאה ממנה.
צריך לזכור שכל זה קורה, כשאחרינו עוד כלכלה שהייתה על סף
התרסקות, ונתקבלה החלטה היסטורית ונכונה לפנות יישובים שאיימה
לקרוע את העם.
אם כן, למה חוסר הביטחון? יהיו שיגידו, שההיסטוריה של העם
היהודי רודפת את העם הישראלי גם כאשר המציאות היא שונה. זאת
טענתם של רבים ממנהיגי העולם כאשר הם באים לדבר עם מנהיגים
ישראלים. האבסורד הוא, שחלק מהפאניקה הזאת נובעת מהזיכרון המר
מן העולם, זיכרון שיש בו רק אמת, אבל אסור לשכוח שהמעצמה
היחידה והגדולה בעולם עומדת לצד ישראל, דבר שהפלשתינים לא
הבינו את חשיבותו כאשר החליטו לפתוח באינתיפאדה.
כמובן שההחלטה להחזיר לעצמנו את הביטחון העצמי אינה אומרת, שיש
לאפשר קריסה של נרטיבים שונים, כמו רוב יהודי, החזקה בנשק
גרעיני וכו', שכן יש דברים שמאפשרים בנייה של ביטחון עצמי ולא
בהכרח הם הביטחון העצמי בעצמו.
כאשר ההיסטוריה של מדינת ישראל תסופר, יהיו בה כתמים שחורים
וימים כואבים, אולי יותר מכל סיפור של מדינה אחרת, אבל עם זאת
אף מדינה לא תוכל לספר שאחרי ששליש מעמה נרצח ברצח עם, היא
הצליחה לקום כמיעוט בלבו של אזור עוין, להתפתח ולשגשג הרבה
מעבר לסביבתה.
ייתכן שעל מנת להתפתח יותר, עלינו לעבור את השלב הפסיכולוגי של
הפאניקה המתמדת, ולהתחיל להאמין שמקומנו כאן איננו זמני אלא
תמידי.
אותו בנימין נתניהו נהג לומר בעת היותו ראש ממשלה, שיש לנו
"מדינה נהדרת ועם נפלא". השאלה היא, מדוע בכל פעם הוא מנסה
לשכנע את הציבור, שהמדינה הנהדרת והעם הנפלא חלשים או חסרי
יכולת מול הפלשתינים, שכן אם הוא היה מאמין שיש לנו את היכולת
לעמוד מולם, הוא לא היה מנסה להפחיד את הציבור אלא מנהל מערכת
בחירות של תקווה ולא של הפחדה.