ובלילה
ששנינו כמעט ושוב אוהבים
כשבחוץ המלחמה מתנהלת מעצמה
את אומרת
תביט
איך הזמן מטיח בנו דברים
ואיך אנחנו נשברים כול פעם מחדש
ואני רוצה קצת אחרת
אולי שהזמן יסתובב הפוך
התמונות מן הילדות ייעלמו
שנים יחלפו
ושנינו שוב נחזור
אל אותה נקודה
והיא תשתנה,
אבל איתך זה תמיד
כמו בסרט, שאני לא מצליח להכיר
את התסריט, את המשחק
לעיתים את אומרת
שזה בעצם כול מה שאנחנו חיים בעצם
ושנינו נבלעים
בתוך ים של חלומות
כמה נאסוף מהם אלינו?
תביטי בנו
פעם עוד האמנו שאפשר קצת אחרת
מלטף את פניי
מרגיש את ידייך
כאשר בחוץ
העיר נרדמת לקול הצרחות
אנחנו מקשיבים בשקט
למנגינות איטיות
הן ילוו אותנו
לאן שנלך
כמו עוקבות אחרינו
ואני מספר לך על שיר שלא כתבתי
על תחנת רכבת, ושניים שאוחזים ידיים
ואז היא נעלמת
והוא, מחפש משהו
להציל מעצמו
בסוף זה תמיד מתפרק לו בדרך
תביטי עלינו
גם אותנו הזמן הטיח
עד שלא יכולנו לזוז
ואת לפעמים נזכרת,
איך היית ילדה
בעולם שאין בו צוקים
היית מספרת
ובחוץ, הכול שוב שונה
יום אחד עוד נחזור, ונמצא רק קצה
ואת מחייכת בעצב
ואז את אומרת
אולי אנחנו נשארנו רומנטיים
ולא הבחנו בזמן שזרק אותנו בלי לתפוס
ובחוץ, בחוץ מתנהלים הקרבות
אולי ננסה שוב לאהוב.