"כשחושבים על זה
זה לא כזה מסובך לסיים עם כל החרא הזה"
הוא ישב, מביט דרך החלון,
שוקע בתוך המחשבות,
מסתכל על העצים הנעים בקצבה של הרוח.
"הרבה הצליחו לפניי.
בדרכים כואבות או בדרכים פחות כואבות.
אם אני הייתי עושה את זה
הייתי הולך על אחת הדרכים הלא כואבות
אחת הדרכים הנקיות, שלא משאירות סימנים של דם.
מספיק סבלתי כל הזמן הזה
מה אני צריך לסבול ברגעים האחרונים?"
הוא לקח נשימה עמוקה, נשימה כבדה
והמשיך במחשבות שלו:
"הייתי הולך על כדורים עם כוס וויסקי
אף פעם לא שתיתי.
כדור בראש נראה לי כואב
אנשים אומרים שלא מרגישים כלום
מאיפה הם יודעים? הם ניסו פעם לומר דבר כזה?
בכל מקרה זה יותר מדי דם, יותר מדי לכלוך."
עבר בתוכו צמרמורת כשדמיין את גופתו המתה
בתוך שלולית דם.
"לתלות את עצמי גם דרך כואבת.
יותר מדי הכנות לדבר כזה פשוט.
לקפוץ מבניין.
דרך יותר מדי מלוכלכת למות מרוח על הריצפה."
הוא התבונן בציפור עפה נגד כיוון הרוח
ואז צצה לו המחשבה:
"מה אם הכדורים לא יהיו מספיק חזקים?
מה אם יצליחו להציל אותי?
אולי כדאי לי שיצילו אותי? ככה ישימו לב אליי יותר ואוכל
להמשיך לעשות דברים שאני כל כך אוהב...
אבל עד כמה זמן הם ידאגו לי?
מה אם אחרי שבוע הם יחשבו שזהו, הטירוף עבר לי?
שסוף סוף "חזרתי לעצמי"?
אם אני אמות מי יטפל בכלב?
הוא לא אשם בכלום, לא מגיע לו לסבול בגללי."
מחשבות עוברות לו בראש.
"לעשות את זה או לא לעשות את זה?
לבלוע את הכדורים או לא לבלוע את הכדורים?
לאיים על מישהו לפני זה או לא לאיים?
להתחשב ברגשות שלהם או לא להתחשב בכלום?"
הוריד את עינייו מהחלון ועצם אותם.
"זהו, זה מתחיל שוב:
אני עומד לסיים עם החיים ואני דואג.
דואג לא להרוס להם את החיים.
שוב אני מתחשב בהם.
שוב אני חושב על המחשבות שיהיו להם אם לא אהיה פה איתם יותר.
לא סבלתי בגלל זה מספיק???"
מחזיק בידיות של הכיסא ובבת אחת קם.
הולך לכיוון של החדר אמבטיה.
פותח את הארון שנמצא מאחורי הדלת.
מוציא ממנו את הכדורי שינה של אביו.
יוצא מהחדר למטבח.
מוציא מהארון את הבקבוק וויסקי ששתו ממנו חצי.
לא תורח לקחת כוס.
מכניס את הכדורים לפה.
בולע.
"שיחשבו מה שירצו".