הוא הולך,שוב באותה הדרך, שוב באותו האזור.
שוב אותם אנשים, אותם הריחות, אותם הקולות. אנשים קרים, ריחות
של שנאה וקולות של המוות, של בקשת עזרה.
הימים חולפים, העונות משתנות שנה עוברת. והוא, עדיין, באותו
המסלול, שוב באותה הדרך.
שוב הוא רואה את אותם המראות של סכינים שלופים, רצח ודמעות.
שוב הוא שומע על ילדה נאנסת, על ילד שקפץ מחלון רק כי להוריו
לא היה מקום בשבילו. לא בבית, לא בלב.
שוב הוא ניקה את אותו הרחוב, את אותה הדרך. וחסר בית זקן ישן
על השביל. כנראה נגמר גם לו המקום, נשאר שוב לבד. ע"י אלה
שניצלו ועזבו אותו לבד. בלי נשמה, על מדרכה נקייה ברחוב
הדמים.
אלו כבר היו מראות רגילים בשביל אותו מנקה רחובות תמים
שהאדישות כבר אחזה בו חזק משיוכל להרפות. היא כבר הכתה בו
שורשים גרמה לו לאבד כל טיפת רגש שעוד הייתה.
עברו שבועות, חסר הבית כבר התנקה מהשביל שאותו המנקה בו עובר.
הכל נשאר בשלו ורק השעות התחלפו. עכשיו הוא עובד רק בלילה
להיות רחוק מכל הכאב, כי האדישות כבר נחלשה, לפחות כך הוא
חושב.
והנה, בדיוק בחצות, מאחד הבתים שומעים קולות. לא קולות של
אהבה, של תקווה, אלא אותם קולות של שנאה ושל קור שניסה בשארית
כוחו לברוח מהם, קולות שהיו כ"כ אופייניים לאזור. והחלון פתוח
והוא רואה איך שניהם אנסו את אותה ילדה, רק כי אבא שלה היה
חייב להם כסף. רק כי לאבא היה קשה והם עצבניים מוציאים הכל על
הבת הקטנה שלו, התמימה. ואיך הם אנסו  אותה ואח"כ רצחו בדם קר.
הם סיפקו את עצמם והוציאו עצבים ובסוף, כשכל זה נגמר, הם גם
לקחו ממנה עתיד ואת החיים. והיא צעקה, צעקה קורעת- לב לבקשת
עזרה. היא צרחה וקולה הדהד אפילו באוויר של אותו רחוב, של רחוב
המוות, של רחוב הדמים. אפילו שגורלה כמו גורל אחרים ברחוב הזה
כבר נחרץ היה משהו בקולה שגרם לו לרעוד.
אבל הוא? הוא רק מנקה רחובות, מנקה של רחוב הדמים. מנקה אדיש
כבר לכאלו מראות שאליהם כבר מזמן התרגלנו.