יד עם סימני דם - שמש מסנוורת ברקע.
יד חופרת במהרה, באובססיה, באדמה היבשה.
ציפורניים נעקרות והדם מתערבב - זה הקרוש וזה המדמם.

מהם הגנים הראשוניים שלנו ומהו הד-נ-א הטמון ביסודנו?


קנאה, קיצוניות, פזיזות, שנאת חינם - אלו הן רק חלק מתכונות
האופי המצויות בבסיסנו כבני אדם, או ליתר דיוק - כבני קין.
עשינו מעשה והצטערנו עליו, בכינו, ריחמנו על עצמנו כי איבדנו
את האדם הקרוב ביותר שהיה לנו עלי אדמות. איה אחיך, נשאלנו
בתחילת דרכנו, ואנו, בטיפשות מתמשכת, ענינו: "השומר אחי
אנוכי?!" בורא עולם, יודע-כל ידע גם זאת ואפשר לנו לחיות עם
הספק, אך לא לנצח. ובחוצפה טבועה תבענו את הגנתנו, הלא בעולם
צדק סוף גנב לתלייה וסוף רוצח למיתה. קיבלנו את מבוקשנו, על
מצחנו קועקע האות, למען יראו ונראה, על-מנת שידעו ונזכור.
לתשובתנו עדיין ממתין הבורא, להודאתנו ברצח הנתעב - עד אז
יחכה. זהו סיפור מסע של בכור אבות האנושות שהתחיל בימי הבריאה
וממתין לסיומו, למציאת גופת אחינו, הצגתה לאל והודאה במעשה, רק
אז, על-ידי לקיחת האחריות, יוסר האות ממצחנו ורוח אחינו הטהור
תתמזג ברוחנו המיוסרת.
לאורך כל ההיסטוריה האנושית אימצנו את התכונות הטמונות בנו
כבניו: קנאה, קיצוניות, פזיזות ושנאת חינם, כל זאת כדי לקבל את
אהבת אבינו שבשמים כנותנים לו את מנחתנו הבלתי רצויה. העם
היושב בציון חיפש לעצמו שם: שם של כבוד והגינות, שם של עבר
מפואר, שם שיציג אותו לראווה בפני יושבי תבל, עם הספר - עם
סגולה. בני אברהם, שם בעל משמעות אדירה אך היה עלינו לחלוק
אותו עם גויי תבל. בני ישראל, שם מקובל שהפך חלקי עם היעלמותם
של עשרת השבטים האבודים, אותם אלה שבחרו את שילה למקום מקדשם
ומנהיגיהם ברובם היו עובדי אלילים. בשם עבריים נעשה שימוש זמן
קצר משום שמייצג רק את מעבר הירדן, פרט שולי שאין בהכרח
להתגאות בו או לשאתו על נס. יהודים, בניו של שבט יהודה אשר בלע
בתוכו גם את הילד בנימין - אות של כבוד, תבונה, אצילות ומלוכה.
אנחנו בניו של דוד המלך ושלמה בונה המקדש, איננו בניו של שאול,
המעלה באוב, כפוף הקומה. אנחנו בניהם של החשמונאים מטהרי
המקדש, איננו בניהם של הקנאים והאסיים, כתות קיצוניים אשר
נשכחו אי שם במצודות המדבר הצחיח. אנחנו בניו של בר-כוכבא ושל
אנוסי ספרד, של קורבנות קישינב וניצולי השואה אך לא של הקאפו,
המתייוונים ואלו אשר המירו דתם תמורת שלמות גופם. בניהם של
לוחמי חירות ישראל ועולי הגרדום אך לא של עריקים נוכח קשיי
שדות הקרב ולוחמי ישראל שטווחו אוכלוסיה אזרחית בשם העם
והלחימה. בניהם של יהדות אמריקה המשגשגת והנדבנית ולא של
אמריקה הפרוצה והמושחתת. דוגמאות רבות תועדו בהיסטוריה ורבות
עוד יותר נמחקו, כי ישו היה משלנו לא פחות מדרייפוס, יוסף בן
מתתיהו המתועד יותר מארי בן-כנען הפיקטיבי. בין ירושלים הנצורה
והבוערת לבין גדרות אירופה הקרים, בין חוף אלטלנה לבין כיכר
רבין, בין אלתרמן של תל-אביב המוגזת לבין עגנון של ירושלים
הכמהה לטיפה. בין ארלוזרוב לבין יעקב ישראל דה-האן - כל חיינו
הם סזון. ההיסטוריה היהודית השכיחה את עברה וניסתה לשווא למחוק
את האות ממצחה; כשראתה שלא ניתן למחוק - הסתירה, כיסתה. החזק
שורד, זאת לימד אותנו הטבע; סביר להניח כי אנו היהודים, אלה
שנותרו מבני ישראל, צאצאי קין הם הם החזקים. החלשים הוגלו,
חוסלו, הוסגרו, טבעו, נרצחו ונקברו בדמם החם. פעם אמר עתידן:
"אם נמשיל את ההתקדמות לעתיד לנסיעה ברכב עם חלון קדמי אטום,
כל שנשאר לנו הוא ללמוד את מחזוריות הדרך שכבר עברנו",
ובתמצות: "מה שהיה הוא שיהיה", אין חדש תחת השמש המאירה את ידי
קין ומסנוורת את עיניו. החזק ימשיך לשרוד בעודו זונח את אחיו
החלש ותמים הדרך לצדו. התזה מעלה שאלות רבות, על העובדות
ההיסטוריות המיתולוגיות ניתן להתווכח בכדי להפריך את התפישה אך
סימן השאלה האמיתי הנו לגבי העתיד: האם באמת מה שהיה הוא
שיהיה? האם החזק מנצח והחלש נשכח? מהן הצמתים הקריטיות אשר בהן
יוותרו החלשים? האם אנחנו בתוך צומת שכזאת? מה מייצג את החזק
ומה את החלש? מיהו כל אחד מהם? הפשיעה, החברה, הכלכלה,
הפוליטיקה - באיזה מהם מצוי כל אחד מאיתנו?