אמר שיהיה בסדר. אמר שיהיה טוב. אמר שיגיע. אמר שלא יאחר.
הבטיח את השמיים והכוכבים. הבטיח את נשמתו וליבו. הבטיח לשמור
עלייך. לשמור אמונים. לאהוב לנצח. אמר הרבה כל כך, והאמנת לכל
מילה שאמר. האמנת לכל שבועה שנשבע ולא קיים. האמנת להכל. עד
המילה האחרונה.
יושבת לך בכנסייה, באחת השורות האחרונות. שימלה ארוכה וגדולה,
כמו בימים עברו. שמלה כהה, וגם הממחטה. חתונה יפה. כלה וחתן
מול המזבח. נשבעים את שבועתם והאולם דומם. הכנסייה נהיית שקטה,
ושומעים אפילו את נשימות הזוג הטרי.
זה יום ההולדת שלך. זאת חתונה מקרית שלא הוזמנת אליה. את לא
מכירה את הזוג. עברת בסביבה. זאת הכנסייה שבה התחתנת את.
הכנסייה בה הוא נשבע. הוא הבטיח לבוא. הבטיח שיהיה לך יום
הולדת מדהים. הבטיח הרבה כל כך.
הכומר מכריז על בעל ואישה. דמעה אחת יחידה זולגת מעיניך. נשבעת
גם את. נשבעת לעצמך, לפני האל. נשבעת שלא תבכי יותר בגללו.
נשבעת שבגללו לא תתייסרי יותר. אמרת שהוא לא שווה את זה. איש
לא רואה אותך. כולם יוצאים אחרי הזוג, ואת נשארת לבד בכנסייה.
ניגשת קרוב למקום בו לפני זמן קצר עמד הזוג.
נעמדת מול המזבח. רק לפני עשר שנים עמדת את באותו מקום. ברכייך
מתקפלות. את נופלת על הברכיים כי הרגליים כבר לא מחזיקות אותך.
בדיוק לפני עשר שנים עמדת פה, במקום הזה בדיוק. מאותו יום,
היית בכל חתונה שהתקיימה בכנסייה זאת.
אם הזמן קיווית שכאבך יעבור. הכומר אמר כי האל ירפא את פצעייך
והכאב יעבור. אבל עם השנים הכאב לא עובר, ועם כל חתונה כאבך
מתגבר ומפלח את החזה. את רוצה לצעוק, לזעוק לשמיים על אי הצדק
שנעשה.
אותה חתונה יפה, כשעוד היית צעירה. אותה שבועה, שלה כל כך רצית
להיות נאמנה. ואיך שאותה חתונה יפה נהרסה על ידי רוצחים
אכזריים. אותם רוצחים שפרצו לכנסייה והרגו את בעלך הטרי. בדיוק
אחרי שהספיק להסכים. נשארתם את והכומר בחיים, אבל את הרוצחים
לא הצליחו למצוא. הכומר האמין בצדק שיעשה על ידי האל. ואת כבר
איבדת תקווה. כנסייה שקטה הייתה. וחתונה קטנה וצנועה. ונשארו
רק שבריי ליבך, ודם על הריצפה.