ראיתי אותם בחלון של המכונית.
רצתי הכי מהר שיכולתי, העיקר להגיע לפניהם אל הבית.
ידעתי שהם באים אלינו. מן הרגשה שכזו.
ברגע שיגאל הצביע על המכונית, אני כבר ידעתי.
הגעתי לבית לפניהם. אבל לא יכולתי להיכנס. ישבתי בחוץ על
הנדנדה והסתכלתי, ניסיתי להסדיר את הנשימה.
שמעתי את המכונית נעצרת ליד הבית והרמתי את הראש.
הם ישבו רגע במכונית ודיברו ביניהם. היה שם פלאפל אחד, ורב"טית
אחת ועוד סמ"ר. ראיתי עליהם שהם לא רוצים לצאת.
הכל למדתי מאבא: פלאפל אחד זה רב - סרן, זה פלאפל על הכתף.
רב"ט - זה השתי פסים על השרוול, רב - טוראי. וסמ"ר זה סמל
ראשון וזה אומר אחד שמת לעוף מהצבא, זה השלושה פסים עם פלאפל,
גם על השרוול. הוא יודע הכל, וכשהייתי קטן הייתי משחק עם כל
הסיכות שלו, וחוקר על כל דבר ודבר מה התפקיד שלו ומאיפה הוא
קיבל וממי. וכל חייל שראיתי הייתי שואל את אבא מי הוא ומה הוא
עושה בצבא, ומה התג שלו אומר, ואיזו כומתה יש לו, ומה הדרגה
שלו. ואבא היה משתגע. 'נו כבר, תשתוק קצת!' הוא היה מתעצבן עלי
'תן לדבר עם אימא בשקט' ואז הוא היה מוסיף בשקט שאני לא אשמע
'יהיה לך מספיק זמן כשתגיע לזה', ואף פעם לא הבנתי, אבל פחדתי
לשאול, אז הייתי מחכה להזדמנות, שאף פעם לא באה.
פתאום הפלאפל פתח את הדלת ויצא. הסמ"ר אחריו ואחרונה הרב"טית,
הם נעמדו יחד על המדרכה, והוא שלח להם מבטים מעודדים. ועדיין
לא הצלחתי להבין אם זה אומר שהוא מת, או רק נפצע, ובכלל לא
הבנתי ממה. הם עלו בשביל ופתאום ראו אותי, הם כולם הזיזו את
המבטים שלהם לכיוון אחר, הרב"טית הסתכלה על נשר בשמיים, הסמ"ר
הסתכל קדימה על הבית, והפלאפל בדק טוב טוב אם הנעליים שלו
מצוחצחות כמו שצריך. כשהם עברו אותי קמתי והלכתי איזה חמישה
מטר אחריהם. שלושתם פחדו לסובב מבט ולראות אותי שם, אז התעלמו
ממני.
כשהם הגיעו לבית, הפלאפל הרים יד ודפק על הדלת. היה שקט.
"אימא בטח תולה כביסה, אני אלך לקרוא לה", אמרתי אחרי רגע. איך
הם נבהלו כשאמרתי את זה.
הפלאפל, אני חושב שהוא רצה לומר לי שלא משנה, שהם ילכו, אבל
הוא הבין שאין לו ברירה ושהוא חייב לעשות את זה. אז הלכתי, הכי
לאט שיכולתי מאחורי הבית, וראיתי אותה תולה את הכביסה.
אמרתי לה שיש מישהו בדלת, שהם רוצים אותה. לא אמרתי לה מי,
פחדתי מדי.
היא עזבה את הכביסה ונכנסה לבית. התלבטתי אם להיכנס או לא.
בסוף נכנסתי ונשארתי במטבח.
שמעתי אותה פותחת. שמעתי אותה נאנחת, מבינה, עוד לפני שהוציאו
מילה. ראיתי את הרב"טית, דרך הפתח של המטבח, תופסת את אימא
ומושיבה אותה על הכיסא של אבא. ראיתי את הפלאפל יורד על
הברכיים כאילו מציע לה נישואין, ראיתי אותה בוכה.
וכבר הבנתי, הבנתי שאין סיכוי למשהו טוב.
נכנסתי לסלון, והתיישבתי לידה, תפסתי את היד שלה.
הסמ"ר סיפר מה קרה. אבל לאף אחד זה לא שינה.
רק לי.
"הוא הציל שלושה חיילים..." אמר הסמ"ר בקול קצת חנוק", הוא
הציל אותם והוא יקבל על זה עיטור מופת."
"הוא כבר לא יקבל כלום!" לחשה אימא.
"אני מצטער" לחש הסמ"ר.
"אנחנו פה בשבילכם" אמר הפלאפל, גם הקול שלו חנוק.
כל כך התאכזבתי, מה קרה לכל הגברים שלא בוכים? אלה שאבא סיפר
לי עליהם? הרב"טית הביאה מהמטבח כוס מים ונתנה לאימא. ראיתי את
העיניים של הרב"טית אדומות. רק תירוץ לבכות. אם להם זה מפריע
לספר לנו, אז איך אנחנו אמורים להרגיש? תהיתי.
"הכל הוא נתן למדינה הזאת," התייפחה אימא "כבר ידעתי שזה לא
יגמר טוב"
"אימא... אל תבכי..." לחשתי לה.
"אוי... רז... רזי..." היא בכתה.
"טוב, יש עוד משפחה שצריך להודיע?"
"לדודה שלי", מיהרתי לומר. אף אחד מאיתנו בטוח לא ירצה לעשות
את זה. הייתי בטוח. נתתי לו את הכתובת שלה בהרצליה. והם יצאו.
אימא המשיכה לבכות. ואני ישבתי וחיבקתי אותה.
אחרי חצי שעה היא נרגעה קצת, אמרתי לה ללכת לשטוף פנים,
להתארגן.
"רק תתקשר לאמילי, טוב רזי? אכפת לך?"
"לא אימא, אני אעשה את זה, רק לכי להתקלח."
"טוב מותק, אתה ילד כל כך טוב", היא ליטפה לי את הלחי, עיניה
מלאות בדמעות שוב.
לחצתי את הספרות של אמילי כמתוך חלום.
"הלו?" שמעתי אותה שמחה כמו תמיד, ופתאום לא יכולתי לדבר.
"הלו? אימא?", היא שאלה.
"אה... אמילי... מה העניינים?", שאלתי לבסוף.
"רזיק? מה קורה? כמה זמן לא התקשרת", היא נשמעה כל כך רחוקה על
הדיבורית.
"אמילי... אה... איפה את?"
"אני בדרך הביתה, למה?", שאלה.
"לפה? או לדירה בירושלים?"
"בירושלים, למה? מה קרה?"
"פשוט... אה... אימא ממש צריכה אותך פה... קרה משהו... את,
אה... את יכולה לעצור רגע בצד ולהוריד אותי מהדיבורית?" שאלתי
בסוף.
"כן, בטח, רז? מה קרה? אתה מוכן לומר לי?", פתאום היא נשמעה כל
כך קרובה.
"תקשיבי... אממ... אבא מת... הוא... הוא נהרג..."
היה שקט כל כך כואב בצד השני.
"אמילי?"
היא משכה באפה, "אני פה... אני בדרך הביתה, רז, אני תכף
מגיעה."
"בסדר... אבל אמילי, בחייאת תיזהרי, אל תעשי משהו טיפשי".
"אוי רז", היא נאנחה וניתקה.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת. ידעתי שזה יקרה. מישהו ראה אותם
עוצרים מחוץ לבית, וכבר באים לנחם.
פתחתי את הדלת. זו הייתה עופרה, החברה הכי טובה של אימא
במושב.
"אוי, רזי. אני באמת מצטערת, ברגע ששמעתי באתי".
"טוב", אמרתי. היא ניסתה לחבק אותי אבל התחמקתי.
"טוב, איפה היא?"
"היא מתקלחת, שלחתי אותה שתתקלח כדי שתירגע."
עופרה נעצה בי מבט. "אני רק עולה לראות אם היא סיימה, טוב?"
הסתכלתי עליה, תמה. היא עלתה למעלה.
"אמבולנס!!! רז מהר! אמבולנס!" היא צרחה.
ואני פשוט לא יכולתי, רצתי מהר למעלה, והכל היה אדום. מלא מלא
דם, בכל מקום. ואימא שמה באמצע, כאילו שוחה בבריכה של דם.
רצתי למטה במדרגות ונפלתי, התגלגלתי כמעט בכל המדרגות וישר
תפסתי את הטלפון והתקשרתי 101"מהר... תבואו... מהר..." הצלחתי
בקושי ללחוש לאן לבוא.
עופרה ישבה עם אימא למעלה, קושרת לה דברים על הידיים, שיפסיק
כבר הדם לצאת.
האמבולנס הגיע מהר, והם לקחו אותה. עופרה רצתה ללכת איתה, אבל
לא נתתי לה, עליתי לאמבולנס עם אימא, ואמרתי לה שתחכה לאמילי.
ההוא סגר את הדלת, ופתאום הייתי שוב רק איתה.
ואז בכיתי.

"רז! רזיק!" שמעתי אותה כמו בחלום. פתאום היא חיבקה אותי,
והרגשתי שאני יכול לשכוח הכל הכל הכל. ורק לישון.
"אמילי...", לחשתי, טובע בחיבוק שלה, "לקח לך כל כך הרבה
זמן."
"די, די, אני פה", היא ליטפה את הלחי שלי, "אני פה, איתך".
"אימא... היא..."
"אני יודעת... שמעתי, אני כל כך מצטערת שהיית שם, איפה היא
עכשיו?"
"לא יודע, היא עוד בפנים, ואף אחד לא אומר לי כלום".
"זה כבר שעתיים וחצי, הם כבר חייבים לדעת משהו, בוא, נמצא
מישהו שיודע."
היא עצרה איזה אחות שיכלה לומר לנו מה קורה, והכניסה אותנו
לדבר עם אימא.
"ילדים שלי", לחשה אימא, צרודה כל כך. חיוורת כל כך. הידיים
שלה עטופות בתחבושות.
"אימא..." אמרנו אמילי ואני יחד. היא הושיטה ידיים והתחבקנו
יחד.
"אני מצטערת, כל כך מצטערת, רזי שלי," היא העבירה יד קפואה על
הלחי שלי. "אני כבר לא ידעתי מה לעשות. זה לא היה פייר."
"די, אימא, די... זה לא משנה, העיקר שאת בסדר עכשיו"
"זה כן משנה, לא חשבתי עליכם. רק על עצמי, אני באמת מצטערת.
אני כל כך אגואיסטית. פשוט לא ידעתי איך אני אוכל לחיות לבד,
בלי אבא, ורק לרגע אני שכחתי, שאני בעצם בכלל לא לבד, שיש לי
אתכם, איזו טיפשה אני..."
"די אימא..." אמרה שוב אמילי, אבל אני רציתי לשמוע, אני רציתי
לדעת מה היא מרגישה ומה היא חושבת.
"אמילי, אני מצטערת, סליחה."
"אמא" פרצה פתאום אמילי בבכי.
הפנים של אימא התקמטו פתאום, כמו בכלל לא מרצון, והיא התחילה
לבכות גם, והן התחבקו ובכו. אני הרגשתי כאילו אני מתערב במשהו
שהוא בכלל לא קשור אלי, אז התרחקתי והתיישבתי על הכורסא שהייתה
בפינה, ובלי לשים לב נרדמתי.
התעוררתי מאוחר ושמעתי את אמילי מדברת בטלפון, זה היה נשמע
כאילו היא מארגנת את ההלוויה. זו הייתה כזו הקלה, שיש מישהו
אחר שמסדר עניינים חוץ ממני. ישר נרדמתי שוב.
חלמתי על אבא.
חלמתי שהוא אומר לי מה קרה לו שם. שהוא פשוט ראה את המטען ליד
הכביש. ושהוא בא מצד אחד של המטען, והוא היה רחוק יותר, והם
באו מהצד השני של המטען והיו קרובים יותר. והוא פשוט שם גז,
והם נבהלו מהמטורף שנוסע כל כך מהר מולם ועצרו, והוא פשוט
התפוצץ שמה מולם, והפרצופים ההמומים שלהם זה הדבר האחרון שהוא
זוכר. והוא ישר חשב עלי כשהוא ראה אותם, והוא הצטער כל כך שגם
אני אצטרך להיות בצבא ולהילחם, ולראות דם ולראות מוות כשאני רק
ילד. ואני התחלתי שוב לבכות, הפעם עליו. והתעוררתי מהבכי.
אמילי ישבה לידי וחיבקה אותי, גם היא בכתה.
"רז, יהיה לנו את הכוח", היא בכתה " אנחנו נצליח, יהיה
טוב..."
"זה גם מה שאבא אמר..." לחשתי לה.