רק כאשר פגשתיו בשנית,
נזכרתי שקיים היה לראשונה.
רק אז הבנתי באמת,
עד כמה הווייתינו שונה.

דבריו העלו חיבה בליבי,
חיוך מהול ברחמים,
הוא כמוני, חשב ברומו של עולם
ותיעד דבריו ברישומים.

הוא לא מסופק, לא מאושר,
רודף דברים לא נכונים.
הוא טרם גילה את נבט האושר,
שצומח אצלו מבפנים.

יודע אני למה מסוגל הוא,
למה יוכל להגיע בחייו.
הרי הוא צעיר ממני בכמה שנים,
הדרכים עוד רבות לפניו.

מוזר לפתוח כך העיניים,
לסובב הגלגל בחזרה,
ולקרוא את מה שכתבתי אני,
לפני שנים למגירה.

ואם כאשר שוב תקרה הפגישה
ואני של כעת, אהיה הצעיר.
האם גם אז אחשוב כמו עכשיו,
שההבדל שבינינו הוא כל-כך אדיר?