לפעמים אני יושבת ומסתכלת בך, דרך ההשתקפות, עמוק בלב.
אני רואה אותך מסתכלת, לא מסתכלת, בוהה, לא בוהה בי, ושותקת.
אני מנסה לראות לפי תנוחתך, לפי מבטך, מה עובר עלייך.
לעיתים נדמה לי, שאת מסתכלת אל תוך עייני. מבטך נכנס עמוק
במנהרת אישוני, אך יחד עם זאת מתרחק לנקודה מרוחקת. נקודה
שנמצאת בעמקי נשמתך.
את מהרהרת...
מתחילה לזמזם מנגינה עצובה, וכל צליל שפורץ מלטף וארוך. ארוך
כל כך שנדמה שהוא שיר בפני עצמו.
נמשך... נמשך...
לפתע אני רואה את שפתייך נרפות. קולך פוסק, ואת... שפתייך
נמתחות לחיוך קטן, שאולי רק אני רואה, שאולי רק אפשר להרגיש,
חיוך פנימי.
דקות ארוכות אנו יושבות כך, מחייכות זו לזו כטומנות סוד משותף.
את קמה באיטיות ונעלמת ממבטי. האור כבה. רק צלליתך עוד מרחפת
תוך התעטפותך בשמיכה. כך, תוך סגירת עפעפייך, אני לוחשת לך,
לזכור; אני פה בשבילך, בשביל חיוכך, דרך השתקפותך, עמוק בלבך.