ילדה קטנה, אהובה אך לבדה. בודדה.
טוב נו, אולי בעצם לא ממש, אולי רק קצת.
יש לה הכל בעולם.
חברים טובים יש לה, אשר גורמים לה לחייך בשעת צרה ומצוקה.
כסף לבזבז, הורים לכל מיני דברים.
יש לה הכל בעולם! הכל.
אבל עדיין חסר משהו בליבה, משהו מתוק, משהו נפלא.
אותו היא לא מחפשת, וזה לא חסר לה ממש.
אבל מידי פעם כשהיא לבד בבית, במיטה החמה, היא מרגישה מועקה,
כאילו שחתיכת פאזל קטנה לה חסרה. היא על זה לא רוצה לחשוב.
היא חיה ונושמת, והכל דיי יוצא לה טוב.
היא יוצאת עם חברים ומבלה, לא מעשנת ולא שותה. ילדה בתולה
וצחורה כשלג מכל דבר רע בעולם.
היא לא חייה בבועה, הבועה לה התפוצצה עוד כשהייתה ילדה ביסודי.
אז היא הבינה שהחיים הם לגמרי לא הוגנים. ושבמלא מקומות בעולם
אנשים סובלים נורא בעוד שהיא שמחה. שכל שנייה מישהו מת, אבל גם
מישהו נולד.
היא לא טיפשה. יש לה חוכמת חיים קטנה.
היא רוצה להצליח, רוצה לעזור לכל מי שבפניה יקפוץ.
כשהיא רואה חתולה קטנה ברחוב, ליבה דופק בחוזקה והיא רוצה
ללטפה ולעוזרה. כדי שחיי רחוב אכזריים לא יהיו לה.
אך היא לא יכולה לעזור לכל. ואם זאת היא מנסה בכל כוחה!
ואם יש לה הזדמנות, אז היא עוזרת והיא מנסה, כי היא לשנות את
העולם רוצה. היא רוצה עולם שלום, ללא מלחמות וללא אפילות.
מין עולם דמיוני וקטן כזה שאט אט גדל במוחה.
אבל היא עדיין קטנה, וליישם זאת איננה יכולה. אבל לפחות יש לה
את החזון והרצון. אלו שני דברים שלהרבה אנשים כבר לא קיימים.

הילדה הזאת קוראים לה תקווה, ולפני שנה היא מתה במלחמה.
היא ראתה כלבלב קטן וחמוד שעל הכביש עמד, ובדיוק אז אמרו להכנס
לבתים כי פצצות הולכים להפציץ.
אבל היא לא הייתה מסוגלת להשאיר את הכלב הקטן שם באמצע הרחוב
במלחמה הקרה. אז היא אליו רצה, חשבה שתספיק לחזור.
אבל טעתה. אחרי שהיא אותו תפסה וכבר הסתובבה חזרה, פצצה עליה
נפלה, והרגה את תקווה הקטנה והיפה.
והכלבלב נשאר בשוק, הוא יצא מזה בחיים, הוא ליקק את פניה אך זה
לא עזר, תקווה כבר הייתה למעלה בשמיים, רחוק מהאדמה.
אבל באותו יום נולד תינוק במקום אחר איפשהו בעולם, בבית חולים
אחד.
ונשמתה המתוקה של תקווה לגוף אותו וולד נכנסה. ועכשיו קוראים
לו צדק, כמה אירוני אה?
כי תקווה צדק בחייה לא ידעה.
טוב נו...
אז לפחות במותה.