היא ניסתה להרדם ולא הצליחה. היא הביטה על אמת ידה החבושה
ונאנחה בכאב. גם הברכיים שלה כאבו, משופשפות מעוצמת הנפילה.
היא הסתובבה לאט על צידה, משתדלת לא להעיר את יעקב. הפנים שלו
היו מופנות לעברה - פנים חלקות, מתוקות וצעירות כפני מלאך, רק
הקמט החרוט בין גבותיו, רמז יחיד לשנותיו ומשאותיו. פניו היו
שקטות והיא יכלה לשמוע את נשימותיו בקצב המוכר של שינה עמוקה.
היא אהבה להביט על הפנים שלו כשהוא ישן, אבל היום, לראשונה,
היא ממש שנאה.
היא קמה ובלעה כדור ואבן כדי שתוכל להירדם, חוזרת למיטה
ומצטנפת בקצה שלה באופן אוטומאטי - אף עתה לראשונה היא שמה לב
- יעקב היה זקוק למרחב במיטה, יעקב לא אהב שתישן קרוב לידו.
ככל הנראה, לאחר שהעיר לה מספר פעמים שלא תתקרב (כי זה מפריע
לו להרדם), התרגלה לישון על הקצה. פעמים קרה שבמרדנות מסויימת
או מתוך שיכחה השתרעה לה בניחותא בחצי שלה של המיטה, מתקרבת
לגופו החם, אך אז יעקב היה מתגלגל לקצה שלו, מתרחק, אפילו בלי
להרגיש ותוך כדי שינה.

היא לא יכלה לישון. המחשבות התרוצצו לה בראש ללא הפסקה, הלוואי
שהיתה יכולה פשוט להפסיק את הזרם ולשקוע לתוך חוסר התודעה
שבשינה. אבל לא היתה לה שליטה.
היא כל כך רצתה לדבר ולבכות אבל היא התאפקה. יעקב לא אוהב שהיא
בוכה כשהם רבים. בכי מטריד אותו. פעמים רבות היא לא התאפקה ואז
קרה שישב לידה וחיבק אותה וניסה להרגיעה, אך בד"כ כשהיתה
מתחילה לדמוע היה קם ועוזב תוך טריקת הדלת בכעס, ולא לפני
שיפלוט מספר משפטים על בכי כמאפיין לחולשה ומניפולציה נשית
מובהקת שאין לו סובלנות לשמוע.
"עלייך לשמוע לי" אמרה לה נירית  רק לפני ימים מספר, "ולעזוב
אותו אחת ולתמיד!". "אבל הוא אוהב אותי", היא אמרה: "אף פעם אף
אחד לא אהב אותי כמו שהוא אוהב אותי".
אמא לא אהבה אותה, וגם ראובן, שאהבה אותו מספר שנים לא מבוטל
ומספר ימים לאחר שנפרדו החל לצאת עם חברתה שירה ולבסוף התחתן
איתה, לא באמת אהב אותה, בדיעבד החליטה. מאז, כל פעם שגבר היה
נוגע בה איזשהוא מנגנון של פחד היה מתעורר בתוכה והיא היתה
בורחת כי הוא לא אהב אותה. אפילו הפסיכולוגית שלה שטיפלה בה
לפני שנה, לא אהבה אותה. היא היתה גאה בכך שאף פעם אף אחד לא
ממש עזב אותה, חוץ מאמא. היא תמיד דאגה להקיף את עצמה בהרבה
חברים, מפנקת אותם בארוחות וארגון של כל מיני אירועים, אבל עם
הזמן הבדידות של 'לחזור בלילה למיטה ריקה' כרסמה בה. יעקב היה
שונה. יעקב אהב אותה, והוא לא שיקר.
"ככה לא מתנהג מישהו שאמור לאהוב אותך", "תאמיני לי, נראה לי
שהוא אוהב רק את עצמו" אמרה נירית וחשפה את שדה הימני מגישה
אותו לפיו המצפה של בנה התינוק.
"זה לא קשור" התעקשה, "את יודעת באיזו משפחה הוא גדל? כמה הוא
סבל??"
"אחרי כל ההתעללות והמכות שספג מאביו, כל ההתפרצויות האלו הן
דבר מובן, זה יכל להיות גם יותר גרוע.!" חייכה נירית בחמיצות:
"אולי הוא לא אשם, אבל מה שבטוח גם את לא! תפסיקי להגן עליו".
"את לא צריכה לסבול את זה, זה עושה לך רע. לי נעשה כבר רע כל
פעם לראות אותך בוכה.". היא השפילה את מבטה ושיפשפה בייאוש את
עיניה. התינוק הפסיק לינוק ונירית ניצלה הפוגה זו להשכיבו.
נירית פנתה אליה תוך כדי שהיא אוחזת בידיה: "את יודעת שאני
רוצה שתהיי מאושרת, ואת יודעת שמאד שמחתי כשבאת אז וסיפרת לי
עליו כל כך בהתלהבות.  ועם כל הבעיות שהיו לכם תמיד תמכתי בך
כי האמנתי כמוך שעם חום, אהבה והשקעה  אפשר להתגבר על דברים,
גם על זכרונות כאובים." "אבל תראי, אתם לא יוצאים לא חודש ולא
חודשיים. כבר עבר מספיק זמן והדברים לא השתפרו בהרבה. הם כבר
לא ישתפרו, את חייבת להבין את זה, את חייבת לעזוב. הוא לא אחד
המטופלים שלך. גם במקרה שלו אחות רחמנייה לא תעזור, הוא צריך
טיפול נפשי מקצועי - למה את צריכה את התיק הזה על עצמך???"
"וזה לא רק ההתפרצויות וההתנהגות התוקפנית, זה גם כל היחס שלו
למשפחה ו."

משפחה. אמא שלה נטשה אותה ואת אביה כשהיתה תינוקת. היא לא זכרה
את פניה של אמא, רק את טעם הנטישה. אביה היה אדם פשוט ומחוספס,
שעשה כל שביכולתו על מנת לגדלה כראוי. היא דאגה לו מאד, אך מאז
שיעקב נכנס לחייה, מאז שעברה בעקבותיו לעיר אחרת,  על מנת
להיות אתו יותר, היתה פחות עם אביה. כדי לבקרו היה עליה לנסוע
ליום-יומיים, ויעקב לא רצה להצטרף. יעקב לא אהב משפחה, במיוחד
לא אבות. כמה פעמים לחצה עליו והתעקשה שיבוא - הרי זה אביה,
האדם הכי יקר לה, וגם יעקב כל כך חשוב לה. היא לא רצתה לאבד את
הרגעים היקרים של סוף השבוע עם אף אחד מהם, אך בפעמים שיעקב
הצטרף לאחר שבקשה והתעקשה, היא הצטערה לבסוף שבא. יעקב היה
רוטן כל הדרך ובדירתו של אביה, לאחר החלפת מספר מילות נימוס
היה יושב בפינה, מתעסק בדבר זה או אחר שמצא לו, כשעל פניו מבט
קודר ואפילו מיוסר. פעמים אף היו רבים על כך. לאחר זמן מה
התייאשה. למרות שאביה לא הביע זאת במפורש ידעה כי הוא נעלב,
ואף פעם לא התייאש מלשאול מדוע יעקב לא בא, והיא אף פעם לא
נלאתה מלמצוא תירוץ זה או אחר. פעם אחת רק, אביה פלט שנראה לו
שיעקב לא אוהב אותו ותמה אם לא היה נחמד אליו מספיק, והיא
התביישה ושתקה. כאב לה.
אביה חלה לאחרונה וכבר לא היה מסוגל, כבעבר, לטפל בענייניו
בעצמו. היה עליה למצוא פתרון מתאים ולא יקר. אביה השתכר מועט
וחי כל חייו בצימצום, ואף היא, עם משכורתה הצנועה, לא יכלה
להועיל רבות, ובמיוחד כעת, משפיטרו  אותה מעבודתה. "קיצוצים"
אמרו, "יש מיתון, המצב קשה", ועדיין, חודש אחרי, לא הצליחה
למצוא עבודה חדשה.

היא בילתה רבות עם אביה ועזרה לו, עתה משהיה לה כל כך הרבה זמן
פנוי, ובינתיים חשבון הבנק שלה החל לתפוח ומנהל הבנק לחץ. היא
אף חשבה על הסבה, אך לא ידעה לאיזה כיוון לפנות ומאחר ונוכחה
לדעת כי במקצועה היו הרבה יותר דורשים מאשר הצעות עבודה.

לבסוף היא נרדמה. כנראה בהשפעת הכדור.

בשבועות האחרונים היא ויעקב התווכחו פעמים רבות. רב הויכוחים
היו בטלפון, כי יעקב נסע אף יותר מהרגיל לבקר את אמו. זו היתה
גם תקופת החגים.
יעקב מאד אהב את אמו. כנראה לא היה אדם שהוא אהב יותר מאשר את
אמו. עד לא מזמן היה נוסע כל יום חמישי אליה ושוהה שם כל סוף
השבוע. הם רבו על כך רבות ולבסוף הגיעו להסכם לפיו יבלה סוף
שבוע אחד עם אמו וסוף שבוע אחד עמה. היא לא רצתה לריב אתו על
כך, היא ידעה עד כמה המשפחה חשובה, אך היא עמדה על כך שלא תבלה
כל סוף שבוע בלעדיו. כל כך הרבה סופי שבוע בילתה לבד, כל פעם
מסתנפת לזוגות חבריה. היא כל כך התגאתה לצעוד לצדו, כולה
אומרת: "הנה, אני כבר לא שונה!". כל כך שמחה להציגו בפניהם,
להשוויץ בו: עד כמה הוא נאה, שנון וחכם. אבל יעקב לא אהב לצאת.
יעקב גם לא אהב להכיר אנשים חדשים, ולמרות שחבריה התרשמו ממנו
לטובה (כי יעקב באמת היה חכם, שנון ומאד משעשע), תמיד, מתוך
חשש, היה טוען כי לא מצא חן בעיניהם ומעקם פרצופו כל פעם שרצתה
לצאת. יעקב גם פשוט אהב להישאר בבית.
פעם אחת הרהיבה עז להציע כי תבוא עמו לסוף שבוע, לבית אמו. היא
רצתה להיות אתו, כי עם שעות העבודה שלהם, הם כמעט ולא התראו
באמצע השבוע. יעקב לא ראה זאת בעין יפה, שהיא "מזמינה את
עצמה", כך אמר לה בחדות. היא לא העיזה מעולם להציע זאת שוב.
לאחרונה היא הרגישה שיחסו השתנה. בדיעבד הבינה, שככל שהיא
התקשתה ונזקקה לתמיכתו, כך הוא התרחק יותר וברח ממנה
ומההזדקקות שלה. 'הזדקקות', אפשר לחשוב שזו קללה. יעקב לא אהב
גילויי חולשה. הם הזכירו לו את הרגעים בהם התחנן לאביו שלא
יכאיב לו. הוא אפילו לא ידע זאת עד עכשיו, אך היא הבינה,
לפעמים היא הבינה אותו יותר טוב מאשר הבין את עצמו. בדרך כלל
זה הפחיד אותו. יעקב בז לגילויי חולשה.

חולשה. היא זוכרת את הלילה ההוא טוב מאד. זה היה ערב שהיה אמור
להיות מיוחד בשבילה, לפנק אותה, בעקבות איזה ריב שהיה. הם הלכו
למסעדה, ויעקב לא אהב את הסלט. הוא התפרץ שוב והיא כעסה והפכה
נבוכה. היא התביישה בו ובהתנהגותו ונזפה בו כבילד קטן. היא
הבינה אחר כך שבכך טעתה. הוא נעלב ומיהר להעליב אותה חזרה,
והיא אכלה ספגטי מתובל ברוטב שמנת ודמעות ומעל פירורי גבינת
פרמזן.
הם חזרו לדירתו והיא ידעה שזהו. היא לא חוזרת לכאן. היא לא
יכלה יותר,  היא החליטה. במיטה לפני השינה היא דיברה. היא
ניסתה להבין, אולי בפעם האחרונה. ואז, פתאום, הוא נפתח והכאב
יצא. הוא בכה וצעק ואיים כלפי כל מי שהכאיב והשפיל ופגע. היא
נרתעה בתחילה, זה לא היה מחזה נעים, אבל מיד התעשתה ומיהרה
לחבק, להרגיע, לחזק ולנחם עם כל טיפת כח ואהבה שיכלה לגייס
ולגרד מעצמה. היא הרגישה איך הכאב שלו והשינאה מחלחלים לתוכה,
והיא ספגה. וזה לא היה קל, והיא היתה צריכה להיות חזקה בשבילו.
במשך שעה שלמה יעקב ירק את הכאב החוצה בכעס, בזעם ובשינאה,
שהיא מעולם לא ראתה כמותה, וזה הפחיד אותה. הפחיד אותה עד כמה
אדם יכול לשנוא, עד כמה הוא עדיין לא שכח, הפחידה אותה העוצמה.
והיא תמהה איפה לה יש מקום בכל המשטמה הזאת. היא חשה כאילו
נסחפה לנתיב של סופת הוריקן משתוללת, והיא לא ברחה, היא נותרה
על עמדה. היא לא תעזוב אותו ברגע של חולשה.
בבוקר למחרת נותרה מותשת ומלאת חרדה ודאגה. מאוחר יותר, כשהיתה
לבדה בחדרה, פרצה בבכי קולני ומזועזע, מנסה להוקיע מתוכה את כל
הכאב והזעם שחלחלו לתוכה במשך הלילה. היא לא ידעה למי לפנות
ולבסוף התקשרה לער"ן. היא ידעה שהוא לא מוכן ללכת לטיפול (הוא
לא אהב פסיכולוגים) והיא דאגה שמא יעשה משהו שיפגע. היא לא
רצתה לספר על כך לאנשים הקרובים לה, וחיפשה מקור לעצה ועזרה.
הבחורה מעבר לקו הקשיבה בסובלנות, אך ניסתה להסיט את השיחה:
"את צריכה לחשוב על עצמך בכל העניין." אמרה, "שאת לא תפגעי.",
אך כל מה שעניין אותה זה יעקב. איך אפשר לעזור לו, ושלא יקרה
לו משהו נורא. היא כבר תסתדר, היא חזקה.

והיתה הפעם ההיא של פרידה אמיתית. זוכרת את הנסיון ההוא לבילוי
משותף שנמשך כסיוט. הוא לא רצה לצאת והיא התעקשה שיבוא אליה
מבית אמו לבלות ערב יום שישי. היא התגעגעה. הם לא התראו יותר
משבוע, היא זוכרת. הוא השתדל כל הערב להעניש אותה על כך
ששיכנעה אותו להסכים לצאת, על כך שהחליט הפעם לנסות ולבלות כמו
שהיא אוהבת, כי התגעגע גם. כאשר הוריד אותה, לאחר זמן לא רב
ליד בית אביה, ודיבר אליה בכעס והורה לה לצאת ממכוניתו, היא
הרגישה שהיא נשברת. היא דישדשה לבית אביה ונכנסה כולה רועדת
בבכי. אביה נבהל. זה היה הלילה בו היא הכירה את כדור ההרגעה,
את הואבן, שעזר לה להרדם. אך עדיין לא נרדמה, לא לפני שהתקשרה
אליו לוודא שהגיע בשלום, ואז אמרה לו שצריכים לדבר, ויעקב
הבין. בין דמעה להשתנקות ניסתה להסביר, רצתה שיפגשו, אך יעקב
כעס. לא רצה לראותה.
לאחר מספר ימים יעקב התקשר והתנצל.
בדרך כלל, לאחר כל התפרצות היה בא תמיד מתנצל ומחבק, והיא תמיד
סלחה, אף פעם כמעט לא כעסה. היא לא יכלה לכעוס עליו, אולי
אפילו פחדה. יעקב לא אהב שכועסים עליו. פעם אחת כעסה מאד ויעקב
רצה לעוזבה, להפתעתה. היא לא נתנה לו, היא לא היתה מוכנה,
עדיין לא. היא הלכה אחריו מנסה לפייסו ובסוף השפיעה עליו
מילים, שיתן להם הזדמנות. הוא הסביר, בהזדמנות אחרת, ייתכן, כי
אביו הרבה לכעוס עליו, ומאז אינו מסוגל לסבול זאת, זה עושה לו
רע.
כשדיבר אתה, לא ביקש שתחזור אך הבטיח תמיד לקבלה בזרועות
פתוחות אם תבחר לשוב, הרי הוא אוהב אותה. היה לה קשה. היא
ניסתה שיפגשו, לא רצתה להפרד בשיחת טלפון, היה חשוב לה לסגור
קצוות, אך יעקב סרב, מסכים לראותה רק אם תשוב.
לאחר שבוע ברגע של חולשה צלצלה ואמרה שתשוב. יעקב בא לקחת
אותה. עוד לפני שהגיע התחרטה. יעקב ראה בעיניה שהיא לא שלמה.
העיניים שלה תמיד היו שקופות. לאחר שחדר אליה בחופזה ובתשוקה
היא החלה לבכות. אפילו דרך הדמעות יעקב יכל לראות כי לא טוב
לה. לאחר שהוא הלך, היא ישבה בוכיה בדירה הריקה. אך היא לא
תעזוב, כבר החליטה, היא אמרה שתשוב והיא לא תיסוג מהחלטתה. היא
לא רצתה לאכזב את יעקב. היא לא רצתה לשחק ברגשותיו, היא ראתה
כמה הוקל לו משחזרה ולכן החליטה לאזור כוחות ולנסות שוב. רק
הבטיחה לעצמה הפעם יותר להשמר.

מאז הדברים השתפרו, ההתפרצויות פחתו ועוצמתן דעכה ונראה שהם
מצליחים אט אט להגיע לאיזון מסויים והבנה, ומשהחודשים חלפו כבר
החלה לשרטט את עתידם, את תינוקם הקטן עם עיני המלאך של אביו,
עד לאחרונה.
היא נזכרה איך לאחר שהכירה אותו, כל כך התלהבה, איך רצה לנירית
מאושרת ואמרה לה: "זהו זה. אני יודעת. יש לי תחושה. ומעולם לא
היתה לי. זה הוא האיש שלי. את עוד תראי!", וקשה היה לה להרפות
מההבטחה.

היא קמה מאוחר, עדיין מעורפלת מהשפעת הכדור. יעקב כבר נסע לבית
אמו, כך אמר הפתק שהותיר אחריו. היא הביטה על עצמה במראה,
נזכרת באירועי הלילה שחלף ותחושת קבס עלתה בגרונה. היא הגעילה
את עצמה, היא אפילו שנאה. גם את עצמה. אולי הכי את עצמה.
היא הביטה בצלקת שנותרה על ירכה מהתאונה ההיא, זוכרת איך בדיוק
לפני מספר שנים בתקופה זו של החגים בילתה בבית החולים. או אז
נזכרה באון, הבחור שהיתה מאוהבת בו, איך צילצלה אליו מבית
החולים וסיפרה לו על התאונה. אינה שוכחת כיצד נחרד והבטיח
שיבוא ומאז לא שמעה ממנו עוד. ואז חלף בראשה תמיר, על עיניו
המתרוצצות ללא הפוגה וחיוכיו. את תמיר הכירה בבית החולים. הוא
הגיע למחלקה יום יום לבקר את אמו החולה ותוך כדי התאהבה. הוא
היה יושב על קצה מיטתה ואוחז בידיה, מדי פעם מגניב ליטוף לרגלה
מתחת לשולי הסדין הלבן. לאחר שהשתחררה ראתה אותו עוד מספר
פעמים ואז נעלם באיזו שהיא תואנה. היא נותרה מרותקת לביתה
בקושי מסוגלת להלך, נכ-אה. מאז למדה להיזהר מגברברים עם עיניים
מתרוצצות ולשון חלקלקה.

שוב המראות צצו במוחה, יעקב כועס, עיניו יורקות רתחה, ואז
התנועה שלו, הנפילה שלה, הרתיעה שלו, הכאב שלה. משהחלה ידה
להתנפח הסיע אותה לחדר מיון. הנזק לידה לא היה כה חמור.
"למזלנו זה רק נקע", אמר הרופא וחייך באדיבות "תזהרי פעם הבאה"
הוסיף ונידב עצה. "את הלחצת אותי" יותר מאוחר ניסה להצטדק,
"כמובן שלא התכוונתי לפגוע", "אני צריך זמן לעצמי" אמר ונרדם.
היא לא יכלה להרדם. קמה ולקחה כדור שינה - ואבן.

היא הרגישה שהיא לא יכולה עוד לקבור את הדברים בתוכה, זה הורג
אותה. יותר מאוחר, משנרגעה מעט, חשבה אולי לנסות עוד למשוך
קמעה. היא ידעה שיעקב לא יוכל להתמודד עם הכאב שלה. במיוחד לא
עם הגורם. או לא ירצה. אבל זה לא באמת  משנה.
היא חיפשה עבודה פה, הרי עברה לכאן בעיקר בגללו. אולי תמתין עד
שתמצא עבודה, עד שתהיה יותר חזקה. היא חששה לעזוב את הרגשת
הביטחון, את העוגן שיעקב היה בשבילה.
הרי הוא אוהב אותה, וזה כל כך חשוב, כל כך קשה למצוא מישהו
שבאמת יאהב אותך. אולי אסור לה לוותר על כך. היא גם ידעה שבעוד
כחודש אביו משתחרר מהמאסר. היא ידעה עד כמה יהיה לו קשה
להתמודד ולא רצתה להותיר אותו לבד, לא הפעם.אבל התחושה
הנוראית, התחושה איך היא אט אט מאבדת את עצמה, והשנאה.

הטלפון צלצל. היה זה מוצאי יום כיפור בבית אביה. יעקב על הקו.
היא ענתה לו והוא חש בקולה את כל ההתחבטות, הדין וחשבון שנתנה
לעצמה ביממה האחרונה. היא לא רצתה שזה יצא דרך קו הטלפון, אך
יעקב לא ויתר, לא הפעם. ואז היא נפתחה, וכל הכאב יצא החוצה
בזרמים של דמעות ותחינה.
השפה שלו, השפה שלה.
"אם רע לך", אמר, "אנחנו צריכים להפרד". היא שתקה. האכזבה
והכאב פשטו באיבריה, כשקלטה, גם עתה, את הקלות שבוויתור שלו -
עליה. או את הקושי שלה בהתנתקות.
הוא לא רצה לפגוש אותה, שוב. הוא אמר שישלח את הדברים שלה או
יעביר אותם לחברה. הוא הצטער שהכיר את החברים שלה, "כי עכשיו
הם בטח חושבים עלי דברים רעים" וביקש לנתק את השיחה כי זה
"עושה לו הרגשה רעה" כשהיא בוכה. היא כעסה ודרשה "עוד כמה דקות
"לא יקרה כלום", ושנאה את עצמה, ולאחר מספר דקות הוא פיהק
ארוכות בטלפון ואמר לה שהוא עייף. היא סגרה.
היא לא הצליחה להרדם.

ביום שישי בערב קבעה לצאת עם בחור אחר. מספר דקות לפני שעזבה
את הבית התמוטטה לראשונה בבכי. היא לא יכלה. היא לא יכלה
עדיין, וכבר, ליצור קשר עם מישהו אחר. היא הרגישה עדיין שלו,
הרי עבר רק שבוע, אך בעצת חבריה, ומאחר וידעה שהוא בוודאי כבר
דואג לעצמו (כמו שעשה כבר אז, כשנפרדו לשבוע), הכריחה עצמה.
למחרת התקשרה אליו. רצתה לשמוע את קולו. התגעגעה. רצתה גם לדעת
אם תהיה פגישת פרידה. כל פעם הבטיח שאולי, שיתקשר ויעבור בדרך,
וכל פעם התחמק ודחה. הוא ענה תוך כדי שהוא משתדל ליידע אותה
בדבר ההודעות הרבות שהציפו את התא הקולי שלו (מבחורות אחרות,
כמובן). היא קטעה אותו בכאב חד: "אני לא רוצה לשמוע", והוא
צחקק במין התמוגגות עצמית. נדמה היה לה כי שאב כח מהכאב שלה.
היא ניסתה להבין מאיפה הקור, העוינות, האדישות ואיך הניתוק,
וכל כך מהר. עוד המילים שלו, שהוא אוהב אותה - פעם אמר לה כי
היא הדבר הכי טוב שיש לו, ואף פעם התוודה בפניה כי הוא חושש
לאבד אותה, וכשמחקה את שרידיו מהמחשב שלה עוד נתקלה במכתב ששלח
לה, אז, כשנפרדו, אומר לה עד כמה הוא מתגעגע אליה - נשארו
תלויות ומפרפרות במחשבתה. היא בכתה. היא לא מצאה עדיין עבודה
ומצבו של אביה לא היה בכי טוב והוא לא היה סובלני במיוחד.
"אמרת שאתה אוהב אותי" הטיחה בפומית באי-אמון, "אז מה", ענה,
"אנשים אומרים דברים" אמר, "ואחר-כך אומרים אחרת".
"אני אתקשר יותר מאוחר", הבטיח ולא התקשר. אולי שכח.
"התעייפתי", הסביר.
הוא לא אהב אותה יותר, אולי לא מעולם.