בגיל ארבע-עשרה התפשטתי בפעם הראשונה. סתם בחור אחד, באמת סתם
בחור. אולי הוא היה הטריגר, אולי הוא, משהו במגע, אולי בגללו.
הבחור האחד נגע בי בעדינות והלב שלי נמס בפנים.
מישהו הגיע אליי, הרגשתי אותו מגיע אליי. שעות של שיחות על
דברים לא רלוונטיים, כמו שאני אוהבת, מילים שמתגלגלות לו בפה.
עיניים שפשוט צעקו אליי. תמימה כל כך. לא הבנתי כלום,
התאהבתי.
תוך כדי שהוא מעליי ואני מתחתיו, איפשהו שם נפסקה ההתאהבות,
שתי דקות ובקבוק בירה אחד אחרי שהתחילה.
בין הלחישות והנשימות הרגשתי אותו מחליק ממני. מחליק הלאה.
נמוג בעשן מטושטש כזה,
עצמתי את העיניים. איפה אני, ומי אני ומה אני עושה פה? לאיפה
הגעתי?
ברקע יש פרצוף שמתעקם, יש צבעים שאני לא מזהה, אני לבד, איפה
שזה לא יהיה.
עשן נכנס לי לעיניים, מעוור אותי, דמעה קטנה מתגלגלת על הלחי.
פתאום משקל משום מקום, משקל כבד, אני נחנקת והריאות מתכווצות,
לפחות העשן כבר נעלם.
הנה הפנים הישרים, הבנתי שזה הבחור שמעליי, לא נפלתי לשום
מקום, רק חזרתי.
"את בסדר?"
אני שומעת את המילים, אבל זה כאילו אני לא שם.
הוא התגלגל ממני והרגשתי איך אני מצליחה לנשום שוב. הוא התלבש.
מלמל משהו.
התלבשתי גם. משום מה, אחרי שהתלבשתי הלב שנמס לא חזר למצב מוצק
יותר,
לא הייתה לו צורה, בבית החזה שלי היה לב שנוזל ומתפרק
למיליונים של נחילי דם וכדוריות.
לא כאב לי בכלל.

חזרתי הביתה עם הג'ינס פתוח ונראיתי כמו הילדות המסוממות
שישנות על הספסלים.
הרגשתי זונה וקטנה, וזולה, כל כך זולה ומנוצלת.
אימא שלי בין שלוק לשלוק של ג'ין ראתה אותה נעלמת ולא עצרה
אותי. היא אפילו פתחה לה את הדלת, נתנה לתמימות להתפשט ממני.
לא רציתי לטפל באימא הזאת יותר. לא רציתי לעזור לה, טוב לה רק
שם, בשכרות, באלכוהול, בתחושה המעלפת.
כשהגעתי היה כבר בוקר והיא ישבה על הכיסא עם הרגל השבורה.
היא אמרה לי: "תעזרי לי, תעזרי לי לקום", הושטתי את היד הקצרה
שלי וניסיתי לתמוך בה, היא לא הצליחה להתיישר, הרגליים כאילו
לא מחוברות לגוף.
היא הביטה בי עם העיניים שלי. ירשתי אותן ממנה, את העיניים
האלה שלא מבדילות בין קרוב לרחוק, כאילו מישהו הוציא את הכפתור
של הפוקוס ולא החזיר.
"כל כך יפה", היא אמרה לי בריח  המוכר: "יפה כמו אבא שלך. פנים
עיגולים כאלה כמו שלו"
הכנסתי אותו למיטה כשהיא ממלמלת איזה שיר ילדות שהיו שרים לה
פעם.
הלכתי לסגור את החלון, ענן ירד על הבית והכל לבן-לבן בחוץ.
חייכתי לענן שטשטש את הרחוב וניתק את הבית ממנו.  

עם הלב המטפטף שלי התכסיתי שבוע במיטה ובעצם ניסיתי להתחמק
מעצמי. להרגיש את ההחלקה הזאת לעולם מטושטש מלא בעשן שגורם
לדמעות קטנות לבצבץ.
בליחה הראשון חלמתי שאני נוסעת על אופניים בערפל, ואבא שלי
ואימא שלי רוקדים טנגו בסיבובים גדולים על ריצפה של אספלט.
הכל מתעקם, אני נמצאת שנים מכם, הלב ממשיך לזרום לי בדם, ממשיך
להתחלק ולהתחלק כמו תא סרטני. נשארתי חידה לא פתורה, בעולם שלא
הבנתי איך הוא עובד, או שבאמת הצלחתי להבין. ברחתי.

אני באמת לא יודעת מתי החלטתי. פרצופים עם הזמן המשיכו להיכנס
לטשטוש הכללי הזה.
ראיתי את כולם נעלמים ממני, רצים בהילוך איטי שנים של אור
וחושך ממני.
פרצופים ישנים וחדשים, הופכים להיות אדים לבנים שמציפים אותי
ואני איתם ולא איתם, הם נוגעים לא-נוגעים בי.
לא הייתי צריכה לחפש איפה לשים את הראש, הראש תמיד היה מונח,
תמיד הייתי במרחק סביר, רחוקה ולא פגיעה.

בשלב מסוים הקווים התיישרו, כנראה בגלל הכדורים שנתנו לי.
כשבולעים את הכדור הכל נראה ברור יותר, יש צורות לעננים, על
הכביש יש סימונים,
פרצופים מקבלים שפתיים ועיניים, התחושות מקבלות משמעות,
הבחורים נהיים עדינים, מקבלים גוון של אהבה.
אז בלעתי המון כדורים. לא, לא רציתי למות. פשוט ליישר טיפה את
הקווים.
רק את הפנים העיגולים שלי, כמו של אבא, לא הצלחתי ליישר.


לבשתי חולצה לבנה וגדולה, השיער הציק לי בעיניים. החזקתי חזק
את הקופסא של הכדורים ועשיתי כמה צעדים בעולם הישר הזה. זה לא
כאב לי בכלל.
אימא הייתה יפה, לבושה בשמלה שחורה וארוכה, משקפי שמש גדולים
שכיסו העיניים שלה,
אבל ראיתי שהן נצצו באור של השמש ששרף אותי.
נסענו באוטובוס. האור סנוור אותי, האישונים הצטמצמו. נוף של
הרים עם פסגות חדות ומדרונות עגולים.
שער גדול ושחור, עשה לי כוויה כשניסיתי לגעת בו.
מצבה לבנה וקרה, האור שחזר ממנה עיוור אותי. כיסיתי את העיניים
כשהרב קרא את מה שהוא היה צריך לקרוא. איש גדול ושמן שעמד לידי
הזיע בתוך חליפה אפורה בצבע ערפל, עיגולים גדולים של זיעה על
הגב שלו. חיכיתי למכה שתבוא, חיכיתי להחלקה הזאת שתגיע שוב,
שתנתק אותי מהרגע הזה.
הוא מת, לא כאב לי בכלל.
הטקס הסתיים. אימא לחצה ידיים. אמרה שהיא הולכת לשתות מים אבל
ישבה בצל ושתתה מהבקבוק האישי והכסוף שלה. נשארנו רק אני והיא.
היא בצל. רחוקה ממני, אבל כל כך ברורה, קווי מתאר ברורים באור
השחור של העצים.
אני המשכתי ללכת, הלכתי ומתתי מחום, הלכתי ונשרפתי, הלכתי
ונשרפתי והרגשתי, לא במעומעם. הרגשתי את החום של המעקה, החזקתי
אותו, הולכת בקו שלו. חיכיתי למכה, חיכיתי לה שתבוא.
הקופסא של הכדורים ביד שלי התמלאה בזיעה והחליקה לי, ניסיתי
לתפוס אותה אבל היא המשיכה להתגלגל במדרון למטה, בין הקוצים,
אני אחריה, רואה בבירור איך נעלמת בין הקוצים, הקרניים של השמש
חודרות לעיניים שלי, האור הלבן שחוזר ממנה, התחלתי לרוץ, רצתי
אחריה כשהיא מתגלגלת, דמעות נופלות על הלחיים העגולות שלי.
בסוף נפלתי, והרגשתי את המכה. חדה, חדה וכואבת, קורעת אותי כמו
סכין, פילחה אותי לשניים, דיממתי מהיד, מהרגל, מהפנים - שטף של
לב מדמם פרץ ממני החוצה, מטפטף על הקוצים, על האבנים, על האדמה
המחורבנת הזאת. וראיתי כל השריטות, את כל הפרטים, את כל
החתכים, ראיתי אותם בבירור ובצלילות גם מבעד לדמעות.
חזרתי.
שמעתי את הקול שלהן. שמעתי את הקול הזה, את הבכי.  
שמעתי את אימא, שמעתי את הצרחות שלה, שמעתי את הקול של הסטירה,
את היד שנוגעת, באמת נוגעת, לא רחוקה, לא ממיסה,
נוגעת ומכאיבה על העור הלבן והיפה שלה, זה הדהד בכל ההר, זה
הדהד בגוף שלי, ראיתי את הרוע מהעיניים של אבא, חד, ברור
שובר-
מה אתה עושה לה... למה אתה מכאיב לה... למה אתה מרביץ לה.
מזל שאתה מת, מזל שאתה מת, מזל שאתה מת.