כשהתחילו השמיים להתבהר, היא יצאה החוצה ונשמה את האוויר הלח
שאחרי הגשם, אוויר שהזכיר לה את החורף ההוא. העשב עוד היה
רטוב, אבל בלי חשש היא צעדה יחפה, וחשה בטיפות הקרירות שמלטפות
את כפותיה.
היא המשיכה ללכת עד לעץ האלון-בכות, ומשם פנתה ימינה, לשביל
המוביל אל הנחל. ציוץ הציפורים ליווה אותה לאורך כל הדרך. שירה
נוסטלגית וערבה, שהשכיחה ממנה עד כמה קר, ועד כמה לבד.
העננים עוד ריחפו מעליה, והשמש כבר הציצה מעט מביניהם, קרה
ומיותרת.

השקט הרגיע אותה, והיא לא הרגישה עד כמה היא מתרחקת. קריאה של
עורב ניערה אותה מהזיכרונות שאפפוה, והיא נעצרה והביטה סביבה.
כן. היא כבר רחוקה יותר מדי, ואפילו לא הרגישה שהמשיכה בכיוון
הלא-נכון. עברו מספר שניות לפני שהיא שמה לב על מה היא דורכת.
ליד סלע, סמיך וכהה, ומובדל בחומו מקור האדמה, הדם שנח לכפות
רגליה נגלה לחושיה. היא התכופפה. ריח מתוק וגעגוע ישן הכו בה,
והיא הרכינה שפתיה לשלולית הקטנה וטעמה. רק קצת. טעימה קטנה
ובקושי מורגשת, עם משהו מוכר ואהוב.
משהו ניצת בה פתאום. כמיהה מחודשת שהלכה והתחזקה בעוד ממשיך
ריח הדם והאדמה לעטוף אותה בתחושות מוזרות וממכרות. היא נתנה
לעצמה להרפות את גופה ולהישכב על הבוץ והזרדים הדוקרניים,
כששערותיה החומות והמלוכלכות טובלות בקסם המרתק הזה, שהחזירה
לעבר.


חורף דומה לחורף הזה. כל כך בהירה התמונה של הבלוטים הנחים על
הקרקע והמערה. אפילו את תחושת הרוח הקפואה על פניה זכרה. כמה
קר היה, וכשהתחילו השמיים להחשיך, נתקפה הכרה, והבינה שאין לה
לאן ללכת. היא התיישבה על הקרקע, והחלה מנדנדת גופה הלוך ושוב,
הלוך ושוב, בלי להוציא הגה. רק בת שבע הייתה אז, חלשה ואבודה.

עבר זמן עד ששמעה את המלמול העדין שהגיח מהמערה, וגם כאשר קלטה
לבסוף, העייפות הכהתה מבטה, והיא לא הייתה מסוגלת לראות בבירור
את הדמות הכהה, שבלטה באור הדמדומים מהסלע. באותה שנייה עצרה
מלהתנדנד. רעד אחז בה, והיא לא הצליחה להניע שריר, ונותרה
קפואה במקומה. צללית קטנה ומעוותת החלה להתקרב אליה, ובהדרגה
שמה לב לפרטים שבגוף הצנום המתנהל לעברה.

"מה קרה?"

קול דק הגיח בתמיהה משפתותיה הדקות של ילדה בת גילה. היא לא
זכרה את אותן שפתיים, אך ידעה בביטחון שהן דמו לשלה. אולי אף
היו זהות. את כל הפנים, למעשה, היא לא זכרה. הן היו כמו כתם
שחור בראשה, ובכל זאת, ידעה כי הפנים האלה ייחרטו בה, אם לא
בזיכרונה, בלבה.

"לא חשבתי שתמצאי את הדרך. ידעתי שתלכי לאיבוד. אבל עכשיו את
כאן, אז תפסיקי עם זה."

הילדה המשיכה להביט בה באותן עיניים נשכחות, והיא, בבלבול
ובתמיהה, הביטה בה בחזרה.

"נו, תפסיקי עם זה כבר! אני מדברת אלייך, אולי תעני לי?"

הילדה תפסה בזרועותיה בחוזקה. היא לא שמה לב שהיא שוב התחילה
להתנדנד אחורה וקדימה. 'מי זאת? למה היא פה? למה היא מדברת אלי
כאילו היא מכירה אותי?' אלף שאלות הציפו את ראשה, ואף לא תשובה
אחת רצתה לדעת. מסיבה כלשהי, הרגישה בטוחה ליד אותה ילדה,
ורצתה לספר לה.

"נו, אז מה קרה?"
-"אהה..."
-"אני רוצה לדעת. כבר המון זמן לא דיברתי עם אף אחד, ועכשיו את
הגעת, אז תספרי לי."

חמימות אחזה בה פתאום. נדמה שגם היא בודדה. אולי היא תספר לה.

"זאת אמא. שנאתי אותה כל כך, אבל רק בגלל שהיא שנאה אותי."

כן. כל שבע שנות חייה, והיא לא זכרה אפילו פעם אחת בה אמה
חייכה אליה או אמרה לה מילה טובה. רק צרחות. צרחות שהדהדו
באוזניה גם בשקט של הלילה. כל מה שעשתה או לא עשתה, צרחות.
היא הוכרחה לסבול טעם של חלב שהחמיץ ולחם עבש, ובכל פעם שהייתה
נתקפת בחילה, הייתה חוטפת סטירה, שפעמה בכאב גם שעות רבות
אחרי, ונאלצת לגמור הכל, ועוד צרחות.
כמה שנאה אותה אמה. כמה התאכזרה אליה, אמללה אותה. אבל היא לא
בכתה. זה מה שזכרה מאז ומתמיד, ולא ידעה משהו אחר. אבל ידעה
שזה לא בסדר. ידעה שאמא לא אמורה להכות ולקלל. אך בכל זאת, עם
כל השנאה שחשה כלפיה, לא יכלה להימנע מהרחמים שהרגישה, כשראתה
את אמה יושבת במטבח הקטן ובוכה.
ריח האבק והמים הדולפים מן התקרה, וריקבון הקירות, העידו כאלף
עדים יום-יום על העוני והעליבות של חיי שתיהן. מדי פעם הייתה
אמה ממלמלת משהו בשנאה על כמה הכל היה שונה אילו זה ששמו הוזכר
רק בקללות, לא היה בורח ועוזב אותה ככה.

"היא... היא פתאום... ראיתי... ה..."

"לא להיזכר. לא להיזכר", חשבה לעצמה, "לשכוח. זה לא קרה.
לשכוח."

"את איתי עכשיו. אל תפחדי. נשמור אחת על השנייה."


היא פקחה את עיניה. כמה זמן היא כבר שוכבת פה, היא לא יודעת,
אבל היא רק רצתה להישאר. היא שמעה קריאת עורבים, וחשה טיפה
נוחתת על מצחה. שוב גשם. אבל אולי עדיף להירטב מאשר לזוז מכאן.
היא עוד הריחה את הדם, שכבר נדבק לשיערה והתקשה עליו. לא יתכן
שהיא טועה. לא. היא בטוחה. היא יודעת. לעולם לא תתבלבל בקשר
לזה, כי זהו הדם של הילדה. היא משוכנעת. אותו ריח ואותו צבע,
וגם הטעם... בלי שום ספק, זהו אותו דם שטעמה כבר מזמן. האם זה
אומר שהיא קיימה את הבטחתה? שהיא חזרה? געגועים ומאוויים
ניעורו בה, ובעוד הגשם מתחזק ומלטף את גופה, היא שוב הרשתה
לעצמה לטבוע באושר הזה,
ובאהבה.

כל החורף הן היו יחד. העצים הגנו עליהן, אך ההגנה הגדולה מכל
הייתה זו שהגנו אחת על השנייה. היא כבר לא הייתה לבד. היא החלה
להשלים לעצמה ילדות שהחמיצה, ולא זכרה עוד את שבע השנים
הקודמות של חייה. שנים אלה, כאילו לא היו, הפכו להיות הווה
קיים. היא רק ידעה שמאז ומתמיד הייתה פה, ומעולם לא היה משהו
אחר.
כל החורף צייצו הציפורים בזמירות עליזות ומתוקות עם מנגינה
פלאים שריתקה אותה.
שתי הילדות ישנו במערה בלילה, אותה מערה בה התגלתה הילדה
לעיניה לראשונה, ובמשך היום, שלא ירד גשם, שיחקו ומצאו גרגרים
ופירות טעימים. הבעיה היחידה הייתה הקור, אבל בתוך המערה,
בייחוד כששתיהן מחובקות, היה חם.
כה דומות היו השתיים. היא נקשרה לילדה בחבלי קסם, ולא הייתה
מוכנה להרפות. היא ידעה שדבר לא יוכל להפריד ביניהן.

יום אחד, בזמן שהיא טבלה את עצמה במי הנחל הקרים, ניגשה אליה
הילדה.

"אני הולכת."
-"מה?"
-"אל תדאגי, אני אחזור. רק חכי לי כאן."
-"אבל רגע, לאן? ולמה? מה קרה פתאום?"
-"תראי."

הילדה הלכה לעץ הקרוב, תלשה ממנו ענף חד ודק, וניגשה אליה
שוב.

"תבטיחי לי."
-"מה?"
-"אני אחזור, אבל אנחנו צריכות לנדור נדר."
-"על מה את מדברת?"

ובלי עווית של כאב, החדירה לעצמה הילדה את הענף עמוק לכף היד.
דם החל לנזול. היא נבהלה, אך פניה של הילדה נראו שקטות
ורגועות.

"עכשיו את."

הילדה הושיטה לה את הענף. היא לקחה אותו בהיסוס. היא נעצרה
שנייה ולקחה נשימה. בשביל מה כל זה? היא הייתה מבולבלת, אך
מבטה הנוקב של חברתה שכנע אותה שזה הדבר הנכון. בלי להיות
מודעת למעשיה, היא חתכה חתך בכף ידה, ולמרבית הפתעתה, לא חשה
שום סוג כל כאב.
הילדה קירבה את כפתה אל כף ידה, והצמידה אותן זו לזו.

"זה הנדר שלנו. תחכי לי פה, ליד המערה, ואל תלכי. אני אחזור.
אנחנו כמו אחת, זוכרת? אל תשכחי."
-"אני כל כך אוהבת אותך."

היא לקחה את כף יד חברתה ונישקה את הפצע. הדם נמרח עם שפתותיה,
וטעמו היה שונה ומוזר, אך מצא חן בעיניה.
הן הביטו אחת על השנייה מבט אחרון, והילדה רצה ונעלמה.
ציוץ ציפור התנגן.


השמש החלה אט-אט לשקוע ביער, והיא שכבה על הבוץ והענפים, רועדת
מקור ורטובה. הגשם שוב פסק, אך השלוליות השאירו את חותמו על
האדמה. עורבים טיילו מכל עבר וקרקרו שוב ושוב, רעש מחריש
אוזניים.
היא המשיכה לחכות.
היא זכרה את הנדר הישן שחרטה בכף ידה, והשאיר צלקת קטנה.
אור דמדומים.
כמה קר היה לה. כבר שעות שהיא שוכבת ורועדת. את עצמה כבר לא
הרגישה. היא פקחה את עיניה לכדי סדק קטן, והרימה מעט את ראשה.
השלולית בה שכבה עד לפני רגע עיוותה את בבואתה.
כמה רצתה לראות את עצמה שוב.
היא הספיקה לשכוח איך היא נראית, אחרי שנים רבות כל כך.

המים החלו להתיישר.
תחילה היו מעורבלים, וכעת החזירו לה אט-אט השתקפות. השתקפות
שהיא ספק שלה, ספק לא שלה. עם כל תזוזה פוסקת של המים, פעם לבה
מהר יותר ויותר.
צמרמורת אחזה בה, צמרמורת שלא נבעה מהקור.
לא.
זה לא קורה.

עיניים.

היא נזכרת. לא. אסור לה.

תקרה.

המים דולפים ממנה כפי שנוטפים המים משיערה.
לא! זה לא באמת קרה. רק חלום. רק חלום.

חבל.

עיניה נפערו לרווחה כשהזיכרון שהדחיקה כל כך הרבה זמן חדר שוב
לתודעתה.

אמא.

כמה הייתה דומה לה. פניה חיוורות מן הקור, ופני אמה לבנות
ממוות.
היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה.
גופה נחת על האדמה, וראשה נחבט בסלע.

העורבים המשיכו לטייל סביבה.
עורב אחד שהסתובב ליד כף רגלה, גילה זרד חד תקוע בבשרה, ודם
קרוש סביבו, דם עם זיכרונות רחוקים וטעם מוכר.

הלילה ירד.