[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
מרד הגיבורים

מקס סיים את הכוס השלישית והמלצרית מיהרה להניח לפניו כוס חדשה
מבלי שנתבקשה. היא חייכה אליו והביטה בסקרנות בחבילה הגדולה
והמהודרת שהייתה תקועה בין רגליו. 'תודה מרלין', חייך מקס
למלצרית והנהן בראשו. 'כבר שתים-עשרה', רגז לעצמו בעודו מביט
בשעון הקיר הגדול בפאב, 'כמה כבר אפשר לאחר?'
'מה יש לך שם?', שאלה המלצרית בקולה הסדוק, שידע יותר מדי צער
ואלכוהול. מקס שתק לרגע, הביט בעיניה וחזר לשתות מן הכוס."

קראתי את הקטע פעם ופעמיים, לפני שפרצתי בצחוק מצלצל, שזכה
להרמת ראשים. "שאלוהים ישמור אותי," לחשתי לעצמי, "מי עדיין
מגבב שטויות שכאלה?" הרמתי יד למלצרית ליידע אותה שבמקום חשבון
הגישה לי כנראה כתב יד של מישהו, אבל זו התעלמה ממני. עוד אני
מנפנפת בזרועי  ומולי גבר צעיר, מחייך במבוכה, מושך כסא
ומתיישב.

"אפשר לשבת , נכון?" הוא אומר, "אני זקוק  לעזרה."
אני, כשאומרים לי עזרה, מתפרקת מנשקי,  בפרט כשהגבר נראה
חיוור. אני מתאפקת שלא לשלוח יד ולאחוז בו, ובמקום זאת מלטפת
שערה מרדנית ועוטה  על פניי חיוך מספר 21, התמים.

הוא נראה לי מוכר, אבל אני מתקשה לשים את האצבע. מין  תערובת
של  רדפורד, פורד  וקלוני. אחרי שנייה  אני מזהה את הדמיון
לשון קונרי  ז'וניור.
"כן, במה אני יכולה לעזור." אני מנידה בידי האוחזת במשקה
והיושב מולי נרתע ממני, כאילו הוא חושש שטיפה עלולה לגעת
ולחרור בו.

"את מבינה," הוא אומר, אחרי שהיד שלו מפסיקה לרעוד, "אני
מקס."
"מקס?"
"כן, זה שצחקת ממנו לפני שניות, ואם לא תעשי משהו מהר בנידון,
אגווע."
"אתה מקסי?, מקס מכתב היד ההוא?"
"כן, זה אני מקסימיליאן או בקיצור מקס. אבל, את מבינה, מישהו
התחיל לספר את הסיפור שלי ואיך שהוא, המלצרית המטומטמת הזו
כנראה איבדה את השורשים ונשארו רק ההתחלה והסוף, ואת מבינה  אם
לא תשלימי לי את האמצע, לא תהיה לי זכות קיום."
"להשלים את האמצע ?" אני חוזרת אחריו כמו הד. "רציתי לשאול למה
דווקא אני אבל התאפקתי. "עד מתי אני צריכה לעשות זאת?" שאלתי
בחיוך  מספר 43, המריר.
"יש לך אולי שבוע ימים, אבל כמה שיותר מהר, יותר טוב.
התבוננתי בפניו וקלטתי  שאם לא אעשה כבקשתו הוא עלול להתמוסס
לי על רצפת הפאב, מה שלא יהיה נעים. לא היה לי כל חשק לקחת חלק
ברצח, במיוחד לא של יצור מוזר שקוראים אותו  מקס.

"אין בעיות," אמרתי, "הבה נראה, יש לך חבילה בין הרגלים ומישהו
מאחר להגיע לפגישה ובסוף, אתה רץ חסר בגדים .
"אני רואה שהצצת, לא יפה. גם את מסוג הקוראים שרוצים לדעת מה
יקרה בסוף?" קולו כמעט לא נשמע, אבל היה בו  גוון חדש.
"אכן כן, הנדתי ראש, " המרלין הזו שלך נתנה לי גם את הסוף."

קלטתי את העווית שחלפה בעיניו ומיהרתי להמשיך, "או קיי, אז מה
דעתך שאתה סוכן של IRA. ותכננת לפוצץ את הפאב בעזרת הפצצה
בקופסא המהודרת. מרלין קצת מפריעה לך בתוכניות כי אתה לא ידעת
שהיא עובדת כאן,  וכשאתה מגלה זאת, אתה מנסה למשוך אותה מחוץ
לפאב ואז מפוצץ אותו. הבגדים שלך נשרפים תוך כדי תהליך ולכן
אתה בורח מכאן ערום או יותר טוב אתה משתמש בבגדים שלך על מנת
לכבות את מרלין." הייתי מאוד מרוצה מעצמי, אבל מקס הניד בראשו.


"תעזבי, אגדות על פיצוצים כבר נמסו, אין כאן מתח ואין כאן
עניין וחוץ מזה, אני נראה לך טיפוס של מחבל?" רציתי לומר שכל
אחד יכול להיות מחבל גם אם אינו נראה כזה אבל הוא נראה לי כל
כך אומלל שהנחתי לו. "טוב נחשוב על משהו אחר."

"אז נגיד שקנית מתנה לחברה הכי טובה שלך  וגילית  שהיא בוגדת
בך. זה שובר לך את הלב, במיוחד שהיא לא מגיעה ורק שולחת לך
SMS, אז אתה מתכנן להתאבד בים, אבל אז אתה רואה שחף ומחליט
לנסות שנית את מזלך ורץ אליה." קולי שידר ניצחון אבל לא להרבה
זמן.

"תעזבי, אפילו הוליווד הייתה ממציאה סיפור יותר טוב מזה."
"אני מוותרת, עד מתי אמרת יש לי זמן? אז מה דעתך שתבוא אלי
לדירתי ושם נמשיך לחשוב על משהו? האמת שאחרי שלושה קוקטילים
אני כבר לא כל כך פורייה. מה אתה אומר?"

בשלב זה מקס כבר די מצומק וחלש אז אני משלמת, מטילה אותו בקלות
על כתפי ויוצאת החוצה.
רוח סתווית מקדמת את פנינו ואני כורכת את מקס כצעיף סביב
צווארי.
איזה מזל שלקחתי אותו עמי, וזה שהוא מחביא את זרועותיו חסרות
החיים בחריץ שבין תפוחיי, נו לא נורא.

הדירה שלי כצפוי ריקה ושלא כצפוי מסודרת מאוד. איני בטוחה אם
הסלון המרוהט בטוב טעם מפואר הוא שלי או חלק מהסיפור, גם
התאורה הרומנטית היא משהו חדש.
"את חושבת שאני שטוח או שטחי?" תוקע לי מקס, כשהוא מתבונן
במראה בכניסה.
אני לא עונה כי הוא באמת מתחיל להראות קצת פלקאטי ומתחשק לי
לחבקו, לנשקו ואולי להחדיר בו עוד  רוח חיים ונפח.

אני מובילה את אהובי המתרוקן לחדר השינה רחב הידיים בעוד הרוח
מערסלת את וילון התחרה. מקס מתמתח ומתמרח על המיטה, "כבר
מאוחר. צריך ללכת לישון." הוא מביט בי בדריכות, כמחכה שאעשה את
הצעד הראשון.

"כן." אני מהססת, "באמת כבר מאוחר." אני מתפשטת לאט ומסבה אליו
את גבי. מקס נשאר לשכב על המיטה הרחבה. "נדמה לי שאמרת שצריך
ללכת לישון. אינך מתכוון להישאר בבגדים?"
נבוך,  קם מקס ממקומו. "האור חזק מדי." הוא מתכופף ומותיר רק
לירח  לרכך מעט את החשכה. מקס מתפשט במהירות, כאילו להתחרות
עמי מי יכנס ראשון למיטה, וממהר  להתכסות בשמיכה.

"או, לא. אינך מתכוון ללכת ככה לישון. האם לא יותר טוב ונעים
לישון ללא בגדים?" אני מנסה להסיר ממנו את השמיכה ולהפשיטו. אך
מקס אוחז בשמיכה, מתגונן.

"אין לך מה לפחוד ממני," אני לוחשת,  נדמה לי שכבר הוכחתי לך
שאינני טורפת גברים, לפני השינה ו.. גם לא לארוחת הבוקר."

מקס מניח לשמיכה. ואני מתחילה להפשיט את הגופייה, עיני מחפשות
את עיניו. "זהו. תרים את הגב ועכשיו את הידיים. יופי. ועכשיו
את התחתונים."
"זה לא! עד כאן. מספיק."

"או. קיי. לא צריך להתרגש. אוף מגרד לי בגב." אני מתיישבת על
המיטה. מפנה אליו את גבי.  "מוכן לגרד לי קצת. כן. יותר נמוך.
לא,  לא כאן. בדיוק. זה טוב. כן. בדיוק כאן, איזה כף."
"בדיוק כמו חתולה." הוא מגיב .
"נעשה לי קר" אני אומרת ונכנסת למיטה. "בררר קר לי." אני
מתקרבת אליו, לוקחת את ידו ומניחה אותה על מותני. "קר לי. חמם
אותי קצת."

"נוח לך?"
"מאד." אני עונה במהירות, "יש לך גוף כזה חמים וטוב. נעים
להרגיש קרוב אליך.  עייף? רוצה שנלך לישון?"
"זה בסדר. טוב לי ככה."
"גם לי."
"ו...לא אכפת לך אם...אם אני?"
ידעתי מיד  למה הוא מתכוון.  "אם תלטף אותי? להפך. זה יהיה מאד
נעים."
"את יודעת למה אני מתכוון."
"כן." אני מהססת, עיני  עצומות עתה. "אני יודעת. לא. לא איכפת
לי. אבל הייתי רוצה שתלטף אותי קצת. זה בסדר?"

מקס מושיט יד מגששת. נוגע בשדי, עולה ונוגע בפטמה המתעוררת.
"כן. זה נעים. עוד קצת."
מעודד מתגובתי, הוא מלטף את הפטמה השנייה, הולך ויורד אל בטני,

ואני אין לי ברירה אלא  לכוון  ידו אל עבר מפסק רגלי.

"כאן. לטף אותי כאן ולחש לאוזניי כמה מילים לא מהוגנות."



אחרי כמה סיבובים, אני מניחה למקס  ומיישרת את רגליו. הוא נראה
כל כך קליל ושברירי שאין לו כוח אפילו להתנגד. אני מתבוננת
במתאר גופו המתרוקן. יש משהו עצוב בדמותו המתפוררת ואני מעבירה
ידי על זיפי זקנו. מקס שוכב, עיניו עצומות אבל אני יכולה לחוש
את החיוך המתעורר מתחת לעפעפיו. אני גוהרת עליו, מנשקת את
ריסיו וחשה כיצד כוחו שב אליו באיטיות אך בבטחה. על השולחן
בקבוקון שמן עיסוי ובעוד אני תוהה מי הניח אותו שם,  אני מעסה
את חזהו, את בטנו, את ירכיו וחשה כיצד הוא גונח ומתעורר מתחת
לאצבעות ידי האמונות, לפני שאני יכולה לתת דעתי הוא שוב מלא
עוז ועצמה.

באותו לילה חגגנו את החורף, הקיץ והאביב. ידעתי שזה לא יימשך
זמן רב. עוד מעט והוא יתמסמס לתהום נשייה, אם לא אמצא עבורו
את התירוץ  האולטימטיבי. עוד אני מנסה לטוות סיפורים,
והמכשירים החשמליים, עובדים שעות נוספות, הפקס, ההודעות
בסלולארי, בטלפון. באי-מייל כולם משדרים אותו הדבר:
"אני מתחתנת היום בשעה 13.00 בבנין העירייה.
אם תצליח להגיע לשם ערום כביום היוולדך  עד השעה 12.55  אתחתן
איתך,
אם לא - אתחתן עם לורד צ'טרלי
                                                    על
החתום ליידי גודיאבה


מי לעזאזל זו ליידי גויאבה ולמה יש לי טעם של שוקולד בפה  ולמה
דווקא עכשיו נזכרה?  ומה אתם חושבים קרה בשעה 12.05?

"מקס רץ מתנשף בכל כוחו בשולי הכביש המהיר. החום היה כמעט בלתי
נסבל. הוא לא לבש דבר לגופו וכפות רגליו היחפות התעלמו לחלוטין
מן האבנים הקטנות והאספלט הלוהט. נהגים נדהמים צפרו לו בחולפם
במהירות בכביש, אבל נדמה שמקס לא שם לב לזה בכלל. הוא המשיך
לרוץ. הוא חייב.



"רגע, רגע. אני לא מסכים. אני מתקומם. אני מוחה, אני פורש."
"על מה אתה מדבר," אני מתעוררת. הייתי רוצה להוסיף, מי נתן לך
בכלל זכות דיבור, אך אני נושכת את לשוני. לא כדאי להרגיזו. חסר
לי שיברח לי ברגע המכריע ויעזוב אותי לבד.
"תראי עד עכשיו הסתדרתי איתך לא רע. את בן אדם טוב. נהניתי
מחברתך, הסקס  היה לא רע אבל מה? זה מה שאת מייחלת לי? להתרוצץ
בחוץ ערום כביום היוולדי, להינשא לליידי הזו? לא מתאים לי. את
מבינה?" קולו של מקס צורם ורם. ויש לי הרגשה שעוד מעט הוא
יוריד עלי יד.

מאחוריו אני רואה אישה לא צעירה עם פנים כועסותוחצאית מהעונה
שעברה. "ומה איתי? אני שואלת אותך ומה איתי."

אני מתבוננת ביצור המקומט הזה. ולא מבינה.
"אה, אז את לא מזהה אותי? שרמוטה אחת. זו אני מרילין. היה לי
כאן תפקיד ואת השארת לי רק  כמה שורות. איך את חושבת אני הולכת
לפרנס את הילדים שלי. אינך יודעת שאני משפחה חד הורית. אני
דורשת שתחזירי לי מיד תפקיד משמעותי ותעשי אותי קצת יותר צעירה
וקצת יותר יפה. טוב, וגם קצת יותר חכמה."
בשלב זה בא לי להרים ידיים ואני צועקת די. דיייייייייי.

"זה בכלל לא הסיפור שלי ולא הרעיון שלי. נתנו לי תפקיד ועשיתי
אותו לא רע, ואם אינכם מרוצים תבואו בטענות אל המפיקים, לא טוב
לכם אני מוחקת הכל ומתחילה מחדש. כולל..." אני לא מסיימת את
המשפט כי נדמה לי הם מתחילים להבין.
משתרר שקט לבן וקר, ושוב אני נושמת לרווחה.

בפעם הבאה לא אכנס למקום שלא אדע איך לצאת ממנו, אני לוחשת
לעצמי  והולכת להכין לי כוס קפה לא לפני שאני רושמת באותיות
גדולות - הסוף.

לפחות נשארו בחיים המסכנים האלה.





נכתב עבור סדנא מספר 54 אך שופץ בהתאם לכללים
(http://stage.co.il/forum/list.php?f=13)
. כאן הוא מופיע כפי שנכתב במקור







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ידעתם ש"גד"
באנגלית זה
אלוהים וברוסית
גוויה?





קומיצה חוקר
תרבויות זרות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/06 9:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה