כמה רעש!!!
כמה צעקות!
מתי כל זה יפסק?
דיי!!!

זה לא תמיד הייה ככה.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה אף פעם לא היו צעקות. תמיד כולם
צחקו ונהנו. אני מתגעגעת לתקופה ההיא.
בימים כאלה אני חושבת על העבר וחיוך קטן עולה על פני. החיוך
היחיד שאי פעם תראו ממני.
כשהייתי קטנה כולם אהבו. האמת היא שזה לא הייה לפני כל-כך הרבה
זמן... סה"כ לפני 7 שנים... 7 שנים!

בתקופה ההיא שלושתנו הלכנו תמיד לגן לשחק. אני שיחקתי ואמא או
אבא שיחקו איתי ולפעמים גם שניהם יחדיו.
וכשהייתי משחקת לבד, הם היו יושבים להם על הספסל ומחכים
וצוחקים ואוהבים.. בעיקר אוהבים.

כשאני מספרת את זה ככה אני פשוט לא מבינה מה קרה?!
איך זה הגיוני שהמצב לא כזה גם היום, איך פתאום הכל השתנה?

אמא ואבא כבר לא אוהבים!
הם אומרים שכן, אבל אני לא מאמינה להם.
אנשים שאוהבים לא רבים ככה. לא כל כך הרבה, לא כל כך חזק.

אני תמיד יודעת לפני שזה מתחיל. תמיד אפשר לדעת. זה העיניים של
אמא, הן אומרות לי הכל, וגם הטון של אבא שמשתנה ונהייה יותר
ויותר חזק. לא ישר הטון מתחזק, אבל איכשהו אני מרגישה בשינוי
הקטן הזה בטון שלו. שינוי שאפילו אמא לא שמה לב אליו. כנראה
שאני, אני שמכירה אותם כל-כך טוב, וראיתי את ההשתנות של שניהם
בתקופה הזו, רק אני יכולה לראות את השינוי.

שלא תחשבו לרגע שזה קרה סתם ככה פתאום.
כי זה לא!
וזה גם לא קרה באשמתם, אף לא אחד מהם אשם בטרגדיה הנוראה הזו
שתקפה אותנו.
היחידה שאשמה היא הבוגדת הנוראית הזאת... המכשפה.
האשמה בכל היא הממשלה!!!
זה הכל בגללה. אם רק הייתה לי זכות בחירה הייתי משנה אותה,
משנה אותה כל-כך שלא היה נשאר אפילו זכר קטן לממשלת השחיטות
שיש עכשיו.
המון אנשים לא מבינים למה אני מאשימה את הממשלה... הרי זה גוף
כל-כך גדול,  גוף שהוא כל-כך רחוק מפה, מיליוני קילומטרים...
אז איך הוא יכול לפגוע בנו... איך הוא גרם למצב.
התשובה היא כל-כך ברורה, שזה אפילו מצחיק לענות להם.

התקופה היפה של החיים שלי, תקופת 10 שנות חיי הראשונות הסתיימה
ביום אחד. במקרה פשוט וגם נורא. אני זוכרת את היום הזה כל-כך
טוב.
זה הייה ביום ראשון, ואני חזרתי לי מבית הספר בתמימות ובשמחת
הילדות שהייתה לי אז. כשנכנסתי לבניין שמעתי צעקות. חשבתי
לעצמי "מי יכול לריב כך? איזה אנשים מוזרים? הם צריכים ללמוד
מההורים שלי, הם אוהבים, הם אף פעם לא יריבו כך". כשהתקרבתי
לדלת הדירה שלנו הצעקות התחזקו "זה לא יכול להיות", אמרתי, זה
היה מצב כל-כך מוזר ולא מוכר לי.
הכנסתי את המפתח למנעול ופתאום נהיה שקט.
נכנסתי לדירה וראיתי את אבא יושב ליד שולחן האוכל, שכוב עם
ראשו עליו, ואת אמא עומדת בפינת החדר, לא ממש רחוק ממנו, אבל
גם לא כל-כך קרוב.
ניגשתי אל אבא והוא בכה... אבא שלי. הגיבור שלי. בכה.
אבא חיבק אותי חזק חזק ואני התיישבתי על ברכיו וחיבקתי אותו
בחזרה, וגם נתתי לו נשיקה חמה ורטובה, כמו הנשיקות שהוא עצמו
היה נותן לי כשהייתי יותר קטנה.
לאחר כמה דקות האוכל הוגש, האוכל החם והטעים של אמא, מזמן כבר
לא טעמתי אותו, אני מתגעגעת.
איך שהתחלתי לאכול הם אמרו שהם מרוצים לדבר איתי... ישר הבנתי
שזה משהו נורא, ואז הם אמרו "אבא פוטר"... אבא פוטר!!!
ולא הרגע, לא לפני שבוע... כבר חודשיים שהוא לבי עבודה...
חודשיים שחייתי באשליה, במסכה, עם עיניים סגורות. ההורים
שכל-כך אהבתי והאמנתי בהם שיקרו לי בפנים, הם שחקנים כאלה
טובים.
התירוץ שלהם הייה זה שהם ניסו להתמודד עם המצב, לפתור אותו...
אבל הם לא הצליחו, זה גדול מידי בשבילם.

אחרי אותו יום, המצב הזה של צעקות כבר הייה שגרה בבית. לא עבר
שבוע בלי צעקות.
אמא מתוסכלת מזה שהיא צריכה לעבוד בשתי עבודות, ואבא כבר לא
מרגיש הגבר במשפחה. לקחו לו את האגו שלו, לקחו אותו ודרכו עליו
וניפצו אותו למיליוני חתיכות קטנות. הוא לא יכול לסבול את המצב
שהוא לא המפרנס. פעם הוא עוד ניסה למצוא עבודה, אבל הוא התייאש
כבר. עכשיו הוא סתם יושב על הספה בבית, יושב וכועס. הוא כועס
על כל העולם, במיוחד על אמא, כי היא הצליחה לשמור על מקום
עבודתה, ואף למצוא עבודה שנייה... בעוד שלו אין אפילו אחת.
וזאת הסיבה לצעקות ולריבים הלא פוסקים.

ולי כבר נמאס!
למה הם פשוט לא מתגרשים, הרי רואים שהם לא אוהבים. אולי בנפרד
הם יצליחו להיות מאושרים.
אולי אם לא להתגרש,
אז לפחות לקחת הפסקה אחד מהשנייה. ככה הם יראו שהם חסרים זה
לזו, הם ירגישו שוב באהבה.

זה שוב מתחיל!
הם שוב צועקים... מתי כל זה יפסק?
אפילו המוזיקה החזקה כבר לא מצליחה לבלום מן הצעקות את הכניסה
לחדר.
דיי... נמאס לי כבר...