New Stage - Go To Main Page

שרון ליפז
/
שמלה סגולה

את סב סב סב סב סבו של סבי, תשבי צפתי, פגשתי לראשונה כשניסה
למצוא מנגינה חדשה לטלפון סלולרי.  הושטתי לו יד ואמרתי "שלום
אני עודד, נכד שלך, בן של סימה וארנון". עור פניו היה כל כך
קמוט ומיובש עד שנדמה היה לי שאני רואה בו פתחי גיחה של
חיפושיות. לא יכולתי שלא להבחין בקצוות השיער הלבן העבות
שצימחו מאזניו ובקרום החזזיתי הלבן המוכתם בצהוב שעל רקותיו
ומאחורי אזניו. הוא זרק בי מבט שזהר בפניו החומות, הניף את ידו
והמשיך להתעסק בסלולרי. ציפורניו היו חומות מאונקלות ומבריקות
כטופרים. עזרה לו נערה מהמתנדבות במסגרת "פעילות לקהילה".
אמרה לו, במבטא רוסי, "עכשיו תלחץ על חיפוש ועכשיו שוב.
ותדפדף, ככה" דברה אליו כמו אל ילד והוא אמר בקול צרוד, "בואי
חמוד'ה (חית גרונית וד' רפה כמו של ערבים),  שבי פה. יהיה לך
יותר נוח" והכה על ירכיו הצרות שבפיג'מה. היא אמרה ללא עפעוף,
"אבל  לא יהיה לי יותר נוח" והמשיכה לעמוד כפופה מעליו, רעננה
מאד על רקע מראהו העמום מזקנה. שאלתי, "מותר לצלם?" היא הניעה
את כתפה. צילמתי אותם. הוא אמר, "עזבי את הצ'עצ'וע  הקטןןן
בואי נלך לצ'חק בצ'עצוע הגדול החדש במועד'ון". היא אמרה לי,
כשהיא מרימה את גבותיה, "הוא מבקש שאני ילמד אותו לישתמש במחשב
החדש",  הוא אחז בזרועה כפוף ומלא חיוניות, גובהו לא עובר את
שלה.  אמרה לי, "אל תעלב. ככה הוא עם כל הקרובים שבאים. הוא
פשוט רק מתעניין במכשירים ובבנות".
"את יכולה לספר לי משהו עליו?"
"כמו שאתה רואה. ככה כל הזמן.  יש תיק במזכירות. תבקש מתרצה
שתתן לך ליסתכל".
עזבתי אותם בחדר המועדון, כשהוא עוקב אחרי האצבעות הדקות של
הנערה שנעו על כפתורי המחשב.

"גם אתה קרוב שלו? שיהיה. ממילא אי אפשר להוציא ממנו כלום. מי
לא ניסה. עיתונאים, פרופסורים, ארכיאולוגים היסטוריונים. כמה
רופאים בדקו  אותו. לא כל יום מוצאים איש כזה שלא מת אף פעם",
צחקה והוסיפה, "כל מה שיודעים הוא זה, שהוא חי אולי כבר מאתיים
שנה אולי שלוש מאות, לא ברור. הוא מאושפז פה בבית הזקנים מאז
קום המדינה. כל הזמן מבסוט. מתחרמן על כל אישה ואוכל כמו
ציפור. אתה יכול להסתכל בתיק." היא החוותה אל חדרון המטבח
ואמרה, "תכין לך לשתות".

חיכיתי לרתיחת המים והשקפתי מהחלון, מדרונות הרי צפת, הכנרת
הכחולה אפורה, רמת הגולן, נוף רחב שהוכתם בכתמי צל מעננים
לבנים ששטו מתחתי. צילמתי. לא יודע למה.  אולי בגלל כתמי הצל,
כמו צללי אי הנחת שבי. חשבתי אני, בגיל 25, מתוודע לראשונה
לסבי זה, שמזמן כבר הייתי צריך  לבקר אותו וכל זה כדי לזכות
בתחרות. קול קטן ומרושע בתוכי לעג לי שנענשתי, שלא יצא לי מפה
לא סיפור ולא נעליים ואת היומיים היקרים שנותרו לפני מועד
המסירה של הכתבות אני מבזבז על איזה זקן תמהוני בבית אבות
ישנוני בצפת.

שריקת הקומקום החזירה אותי לחדר הישן בבית האבן.  שוב נסחפתי
לכבדות. זה כמו התמכרות, אמר לי הפסיכולוג. בזמן שמזגתי קפה
שיננתי בקול נמוך, "הכל הרי ריק וחסר משמעות, ריק וחסר
משמעות".

היו בתיק כמה  תעודות מתפוררות בערבית מסמכי מעקב רפואי
שגרתיים של בית חולים ודף מצהיב מעיתון "דבר" מתאריך שני
לאפריל 1949  שעסק במשפט  תביעה של האזרחית שמעונה לוי נגד בית
האבות צפת על העלבה והשפלה של החוסה תשבי צפתי על שנהגו
להושיבו בכלוב ולתת לאזרחים ולתיירים ששילמו לצפות בו כאחד
מפלאי העולם וככה להעשיר את קופת בית האבות.
הרשימה הייתה כתובה בנמלצות מבודחת. תשבי צפתי, (ששמו נקרא
צפתי כי לעולם לא הסכים להגיד את שמו המלא), אמר בעדותו, "אני
אוהב לשבת ככה מול הקהל הצוחק. כי לפעמים באות עלמות צעירות".
ההגנה הביאה עדים שטענו שתשבי אכן נהנה וקופת בית האבות
משגשגת, אך התביעה שייצגה את  שמעונה לוי טענה שאין זה לכבודו
של הזקן, שדעתו כבר אינה לגמרי שפויה והוא פולט לעיתים מיני
קילוסים ומילים גסות שאינם יאים והקהל מלגלג ופוגע בשמו הטוב
ואחראיות בית האבות היא לא רק לגופו של המטופל, אלא גם לכבודו.
המסנגרים טענו ששמעונה לוי פועלת ממניעים שאינם כשרים, שכן
היתה גרושתו של המנהל ומסוכסכת איתו ואחד העדים אף טען שראה
אותה מתנה אהבים עם תשבי הזקן ושהיא פועלת ממניעים רומנטיים.
בין המסנגרים היו גם ראש העיר צפת מר נתן שקדיאלי שטען שבית
האבות תורם רבות למסי העיריה  ויש לקחת שיקול זה בכובד ראש.
נכתב ששמעונה לוי צעקה כלפיו, "אז למה שלא תבנו בית זונות? זה
יכניס יותר כסף" והשופט הזהיר אותה שאם לא תשמור על כבוד בית
המשפט יאלץ להורות להוציאה מהאולם.
שמעונה לוי זכתה במשפט. החלטת השופט הייתה להפסיק את מנהג
ההצגה בכלוב וכל הוצאות המשפט היו על בית האבות צפת.
סידרתי את כל המסמכים על השולחן וצילמתי.
"מכירה את שמעונה לוי?" שאלתי את תרצה.
"בטח", חייכה חיוך חם, "כלומר הכרתי. היא הייתה המנהלת פה",
החוותה על צילום שהיה תלוי על הקיר ובו נראתה אשה מבוגרת בשיער
אסוף.  "מתה לפני שנתיים בגיל קרוב למאה. הייתה משו. כל החיים
שלה היו בית האבות".
"היה משהו בינה לבין תשבי הסבא שלי?"
תרצה צחקה, "הוו, היו שמועות כאלה, מפעם. היא אהבה אותו מאד.
אבל אהבה את כולם. והוא גם אהב אותה כמו שהוא אוהב את כולן.
נתנה לו לגעת לה בשדיים, הייתה צוחקת איתו. היא  לא הייתה
מתעצבנת ממנו כמו האחרות."  
הוצאתי את הדף עם השאלות: אהבה, יחסים, שאיפות שהיו לו
בצעירותו.  אסנת אמרה שזה מתאים לעיתון נשים.  מה רע בעיתון
נשים יה שוביניסטית, אמרתי לה, גם לעיתון נשים הייתי מוכן
להביא כתבה. כתבות מדליקות יש שם לפעמים.  כעת נראו לי השאלות
יומרניות.  נזכרתי פתאום באחי הצעיר שנהג לומר שכל דבר בחיים
הולך נאכל בקלות אם יודעים איך לנשוך אותו והבריק לי  רעיון.
התקשרתי לאסנת. "מבצע שמלה מספר שניים. תלבשי את השמלה
הסגולה", "מה הפעם?" התלהבה. " הסבא הזה שלי. הוא מת על
שדיים". "אני באה". שמעתי את החיוך בקולה.

"תגידי", פניתי לתרצה, "אפשר להוציא אותו מפה לכמה זמן לטיול,
לבקר משפחה?"
"באופן עקרוני כן. אמרה, זהירה, כמו בודקת את דבריה לפי
פרוטוקול,  צריך אישור מהרופא. אבל אני חוששת שתשבי לא יסכים.
הוא שונא לצאת".

את האישור מהרופא קיבלתי כעבור שעה. אסנת הגיעה כעבור שעה
נוספת. מהממת כרגיל בשמלת הטריקו הסגולה, ללא חזיה. את  שיערה
הג'ינגי', הזוהר, הניפה לאחור מידי פעם בתנועה ארוכה ועגולה של
צווארה, תנועה שנהגה לעשות כאשר הייתה נרגשת.   הזקן ישב מול
המסך וחייך לתמונות נשים עירומות על המסך. איך כבר למד להיכנס
לאינטרנט? הנערה הרוסיה לא נראתה.

"שלום" אמרתי בקול רם, "אני עודד הנכד שלך, זוכר? וזאת אסנת.
חברה שלי".   אסנת הגישה לו את הטלפון הסלולרי שהוריתי לה
להביא. הוא לא התייחס. סימנתי לה והיא הפשילה את כתפיות השמלה
וגחנה לפני המסך שדיה המחודדים  מול פניו.  הוא  שלח בזריזות
את ידיו, כעוף טורף.  כיביתי את המחשב ואמרתי לו, בוא, אסנת
רוצה להראות לך עוד דברים. בוא. הוא אמר בסרבנות "לא בא. כבר
עשיתי מספיק בדיקות. לא בא".
אמרתי "נוציא אותך לבלות. תראה שדיים, תיגע בשדיים, טיול,
מסעדה. בכיף. בוא". אסנת הורידה במהירות שוב את הכתפיות, הוא
השהה את מבטו על שדיה ונאות. אסנת אחזה בזרועו מצד אחד ואני
מצד שני ופסענו אל המכונית כשהוא מקרטע בינינו.

ראיתי אותה דרך המראה פותחת את המחשב הנייד ושמה על ברכיו
ומראה לו איך ניתן ללחוץ על הכפתורים ולהיכנס למשחקים. "הוא
לוחץ על האקספלורר" קרצה לי במראה. "ממזר" סיננתי.  הראתה לו
את קובץ התמונות שלנו  שהיו בו כמה תמונות עירום שלה וגם של
צלמים וציירים מפורסמים. הוא נרגע מיד תוך שהוא מגרגר.
"יש לו ריח של אש ומדבר", אמרה והוסיפה, "הוא חמוד אבל לא
נורמאלי. תגיד, זה רץ אצלכם במשפחה?"
"רק מטריפות כמוך משגעות אותנו".
"מחמאות מחמאות.  תחבולן"
חשבתי  מה יקרה אם פתאום, דווקא אצלי, יחליט למות?  הפסקתי את
עצמי. זה מתחפש עכשיו לחרדה? התמכרות זה דבר נבזי. ריק וחסר
משמעות ריק וחסר משמעות.
"תנסי בעדינות, את יודעת", דרבנתי אותה. "סמוך עלי" אמרה,
"אחרי השוטר ההוא אתה חשוב שתהיה לי בעיה עם מישהו בחיים?"
הורידה את הכתפיות והתרפקה עליו. אמרה, "תשבי חמוד, אתה רוצה
לגעת לי בציצי?" הוא  הניד בראשו . "תוכל לנגוע לי בציצי
ואפילו בעוד מקומות אם תענה לנו מה היה השם של החברה הראשונה
שלך" "ד'ינה. קראו לה ד'ינה לאשתי הראשונה", ניסה לקרב את פיו
חסר השיניים לשדה. "רגע, חמוד, רגע, אמרה אסנת והרחיקה ממנו את
פטמתה תגיד לי איפה גרתם  ומי היו שליטי הארץ?" גרנו בג'ליל
בכפר פקיעין בזמן של מוסלמים, צלבנים  ממלוכים, סלאח א- דין
ימח שמו, תורכים אנגלים יהודים ישראלים, כולם ושוב שלח ידו .
אסנת נתנה לו למזמז אותה. אמרה לי "זה  כאילו ששד  ממזמז אותי.
זה דווקא מגרה". לבסוף הרחיקה ממנו את שדיה ואמרה עכשיו תגיד
כמה ילדים היו לך ואיך קראו להם.

לא הבטתי לאחור. קולות הגרגור של יניקתו ואנחותיה של אסנת,
שסיננה כלפי, "אתה תשלם על זה", אולי כדי לצאת ידי חובה, ייחמו
אותי.  התחלתי לשנוא אותו. ריק וחסר משמעות יה אידיוט, שיננתי
לעצמי.

כשהגענו לפתח תקווה  כבר ידענו שהיו לו  כחמישים ילדים, הוא לא
ידע ממש. לפי החישוב שלי והידע ההיסטורי של אסנת, הוא נולד
במאה השתים עשרה ועסק בגדול זיתים וטבק ובמסחר והברחות והיה
חייל שכיר בצבא הצלבני והערבי  והיה נשוי לעשר נשים. רק אחת
מהן הוא אהב. אשתו האחרונה. קראו לה מילכה שמתה כשילדה את בנם
היחיד גדעון שהיה נכה מלידה ממותניו מטה וכל ימי חייו טיפל בו
תשבי וסחב אותו על גבו. הילד היה מספר לו את חלומותיו והוא היה
פותר לו וכשגדל הפך לנער מומחה לחלומות.  

כשספר את זה פסק לפתע מיניקתו, הזדקף ואמר, "תעסור פה, יא
זאלאמי, תעסור". עצרתי בצד הדרך. הוא אמר לאסנת, "בואי כלה
בואי". החוויתי לה שתלך. הוא נאחז בזרועה, ראשו מגיע בקושי
לכתפה והלך אל  עצי הזית ליד הכביש.  צילמתי אותם. כפוף וגמיש
פיזז לידה  עיניו משוטטות, הרים ענף והתישב על האדמה. מכיס
הפיג'מה הוציא סכין יפנית ובמהירות שלא תאומן, עיניו נתונות
בפניה ובשמיים חליפות חרט בעץ, שבבים עפים סביבו כפרפרים.
צילמתי. כעבור פחות מעשר דקות פרש יד מולנו והראה  לנו פסל
אריה מגולף. אסנת צעקה בהתפעלות. אמרתי לה בשקט, "חוץ
מבאורגזמה לא שמעתי אותך צועקת ככה אף פעם", היא זרקה עלי מקל
ואמרה, "תקנא קצת. לא יזיק". הוא לקח את ידה נשק אותה ואמר,
"קחי את התרפ. שישמור עליך" ונתן לה את הפסלון. היא חייכה אליו
ואז הניפה את שיערה לאחור.

סיפר שהיה מאכיל ורוחץ  את הילד ועושה לו תרפים קטנים.  כשגדל
הנער למד קדרות. הם חיו רק שניהם בבית. לא רצה לחיות עם נשותיו
"הסעקניות". התפרנסו מעבודות הקדרות והעץ ומפתרון החלומות. אחר
כך באו הממלוכים ולקחו את תשבי והרסו את הבית על  גדעון חי.
שאלתי אותו איפה זה קרה והוא אמר בפקיעין. בצומת גולני
הסתובבתי. אסנת נתנה בי מבט רצחני. אמרתי לה, "עיתונאי אסור לו
לחפף. יש בדל ידיעה, הולכים על זה". היא אמרה, "עיתונאי חכם
יודע לחפף". "אני לא חכם" אמרתי. "נכון",  הסכימה.

"יש שמה עכשיו עס ת'ינה" אמר כשנכנסנו לכפר. עצרתי בכיכר
המרכזית ליד המכולת. באוויר עמד ריח עשן ותבלינים. מישהו צעק,
"תשבי. הדא  תשבי". מיד הוקפנו באנשים. "הם לא עוינים, סתם
סקרנים", אמרתי לאסנת. "תרגיע מישהו אחר לא אותי", אמרה, עדיין
כועסת. ידעתי שהיא  לא פוחדת. אף פעם לא פחדה מערבים. אולי
בגלל שהיא כזאת אשכנזיה. לא מבינה כלום. עמדה שם, כאלילה
כעוסה, בשמלתה הסגולה שהתנפנפה סביב שוקיה ונצמדה אל גופה כך
שניכר היה קו תחתוני הטנגה, מתעלמת ממבטי האנשים.  

אסנת הצטרכה לתחושת חירות. היא הבהירה לי לא פעם שהיא לא שייכת
לאיש. לכן לא התמסרתי לה לגמרי. כבר שנה שהיינו זוג ולא אמרתי
לה שאני אוהב אותה.   הייתי שואל  את עצמי מידי יום מה יקרה אם
תלך ומנסה להירגע לידיעה שהשמיים לא יפלו ושיש עוד דגים בים.


תשבי משך אותנו לסמטה  צדדית שממנה התחילו שדות ובקיצה עץ תאנה
ענק עמוס פרי. "פה גדעון" אמר. האנשים  אשרו. ידעו את הסיפור,
על הבית שהתמוטט לפני מאות שנים על הנער הנכה. אחד אמר,
"התאנים לא טעימות אבל עושות לזכור חלומות". צילמתי.  התאנים
באמת לא היו מתוקות.

עצרנו לאכול אצל יוניס ליד צומת גולני. תשבי ברך על האוכל ואכל
כמה זיתים, פלפל חריף, נגס בפיתה ושתה כוס תה לוהט.
אמרתי לו " אין לך כיפה. אתה מאמין באלוהים?"
הוא לא ענה, כאילו לא שמע.

לאחר ששכב במיטה שסידרנו לו תוך כדי שאני מתחכך באסנת מאחור
אמרתי תשאלי אותו עכשיו. היא נשכבה לצידו והוא לחש, "בואי,
בואי אבישג השונמית". היא ליטפה באצבעה את  הקמטים בפניו
והביטה בהם בסקרנות. "תגיד" אמרה בקול נמוך ואיטי ששיגע אותי,
"אתה לא מפחד למות?" הוא ענה "אני מחכה והוא לא בא. מה יש
לפחד? אני כל כך זקן שהכאבים נגמרו". "אתה רוצה למות?" שאלה.
"לא. פעם רציתי. אפילו התפללתי. כולם מתו ורק אני, כמו  עונש.
כעסתי. חשבתי אלוהים שכח.  לא רוצה אותי. אבל  עכשיו כבר טוב."
היא נשקה לו על מצחו וקמה. הוא נדם.  לא הצלחתי להבחין
בנשימתו, אבל כשנגעתי בו בבהלה הוא נע וראיתי שעיניו פקוחות.

אסנת אמרה, "אמרתי לך. ממנו לא תקבל תשובות למצוקות שלך" והלכה
להתקלח. מתחת לזרם המים צעקה "אתה חייב לי בגדול, בגדול. אתה
יודע שהוא לקח את היד שלי ושם על הזין שלו ועמד לו?"
"לא נראה לי שממש סבלת ואת יודעת", הסטתי את וילון המקלחת מזין
עיני באלילה שלי שהתמסרה בעיניים עצומות  לזרם החזק, "שגם
אצלי?" לקחתי את ידה ושמתי על הזין שלי. היא צווחה ומשכה את
ידה, "אוי, חשבתי שזה הוא. תשכח מזה. חולי מין כולכם".  

זמן רב עמלנו באותו הלילה, כמתאבקים להוטים לקרב,  להשקיט את
תאוותינו וכל אותו הזמן פיזזה דמותו השדית בדמיוני.

בבוקר לקחתי אותו בחזרה. לפני צאתנו נתנה לו אסנת חבילה עטופה.
אמרה לו, "מתנה ממני. נשמה" ונשקה לו על שפתיו. הוא התאכזב
שהיא לא באה.   אמרתי בלבי, "תתאכזב קצת זקן מלוכלך". הוא פתח
את העטיפות, כמעט ללא רשרוש, הוריד את הדבק בצפורניו הנשריות
והותיר את הנייר שלם. בעטיפה הייתה השמלה הסגולה. המופרעת
הזאת. יודעת בדיוק מה לתת. בחנתי דרך המראה אם לא היה שם עוד
משהו. התאים לה גם להשאיר לו את התחתונים.  לרווחתי היא חסכה
לי את זה.  הוא ישב בשקט עם המחשב מונח על השמלה , על ברכיו.
חשבתי, סחטתי את הלימון ועכשיו אני זורק אותו. תפסיק עם זה,
גערתי בעצמי, מתי תזכור שאין משמעות? הכל ריק, ריק. אין טוב
ורע, אתה בסדר, לא הרגת אף אחד.  אתה יכול באותו הכסף להרגיש
טוב עם עצמך. זה לא משנה לאף אחד איך שאתה מרגיש יאללה כבר
אתה.

פתאום נזכרתי בחלום שחלמתי בלילה. חלום מוזר. הגיע לביתי אדם
שהזמנתי שהמומחיות שלו היא לאתר פרטים על אנשים אבודים.  הוא
משתמש בחפצים  שמצויים ללא שימוש ומצטברים בהם באקראי דברים
חסרי ערך כמו למשל פוך, חוטים ואבק. יש לו חוש מיוחד לו. הוא
התביית על ארון רעוע במרפסת.
חשבתי, אין לי בכלל בית כזה, לא מרפסת ולא ארון כזה.  בדרך כלל
איני זוכר חלומות ולעולם לא התעסקי בפתרונם.
"אז אתה פותר חלומות?" שאלתי את הזקן.
"נכנסה ת'ינה יסא חלום. ספר".
לאחר דקות שבהן המשיך לבהות בצג המחשב וחשבתי ששכח, אמר, "אתה
מחפש משהו וחושב שתמצא אותו במקום שאין בו כלום. אתה יודע שזה
לא שם אבל אתה פוחד. לא מקשיב ללב שלך.  בגלל זה אתה לא מוצא.
זה החלום וזה הפיתור".  
"תגיד", שאלתי, כשלראשונה, מאז הכרותינו, מתעורר בי עניין
אמיתי כלפיו, "אתה חושב שיש משמעות למשהו בחיים?"
הוא צחק ונקש בציפורנו על צג המחשב .
"אתה בסדר, אתה יודע? אתה ממש בסדר" אמרתי וטפחתי לו על ברכו.
מעודד, המשכתי, "תגיד לי, מה הזיכרון הכי משמעותי שיש לך?"
הוא שתק. כאילו לא שמע.
כעס לא מוסבר נעור בי, "תשמע. אתה מאמין באלוהים. אתה לא חושב
שיש לאלוהים מטרה לדברים שקורים? לכך  שהשאיר אותך על כדור
הארץ? אולי  שתעשיר אותנו מניסיון חייך? שתעזור לנו? למשל עם
כל השאלות על משמעות החיים או עם כל כל הסיכסוך הזה עם הערבים?
אתה לא חושב שאתה קצת מחפף? שאתה קצת מסיר אחראיות?"
הוא שתק.
גם אני שתקתי. הכעס חלף .  כמו נכנס בי משהו בדיוק למקום הנכון
והצטללתי. מסך עמימות כבדה נפתח.
הגענו לבית האבות ועזרתי לו לצאת,  נזהר לא להפר את תחושת
השלווה הפלאית שעטפה אותי. הוא הניף את השמלה על כתפו, לרגע
נדמה לי כאילו זו אסנת מונפת, מובלת, כחטופה  לחדר כלולות זר.
בתוך בועת השלווה דקר בי כאב הידיעה שהיא עשויה להיות של מישהו
אחר.   חשתי טפיחה מפתיעה על  כתפי והוא אמר, "עודד עודד גם
אתה בסד'ר. אל תקח ללב. אשה שלך מותק ואתה מותק. בסוף כל
הכאבים עובר. תהיה אמיס. אמיץ. תבואו לבקר" ונלקח על ידי
אחות.
תרצה אמרה,  "מה עשית? איך זה קרה? תדע לך שבכל התקופה שאני
כאן, כבר 15 שנה הוא לא דבר ככה אל שום איש. מה עשית?"
"סתם" אמרתי, עדיין נזהר בבועת השלווה, "היינו נחמדים איתו.
נתנו לו משחקים שהוא אוהב".
"תביאו קצת משחקים כאלה לפה. לפעמים הוא משתעמם ואז הוא ממש
בלתי נסבל, אם אתה מבין למה אני מתכוונת" צחקה.

בדרך התקשרתי לאסנת מהסלולרי. אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא
שתקה מהצד השני. שאלתי "עשית ככה עם הראש? הנפת את השיער
לאחור?"
"איך ידעת"? הופתעה
"אני אוהב אותך".
"מה הוא עשה לך הסבא שלך. כישף אותך?".
"לא. הוא הסיר ממני כישוף. אני חופשי. משוחרר. אמיץ ללא גבולות
ואני אוהב אותך"
"נראה לי שהשתגעת. זה במשפחה שלכם. ידעתי. וזה מדליק אותי
נורא. בוא כבר."

למחרת הבאתי את הכתבה עם הצילומים למזכירות התלמידים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/10/01 23:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ליפז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה