מתוך החשיכה
אני רואה דמות מתקרבת.
גדלה והולכת, והנה כבר לידי.
הדמות חוצה בזהירות
את הגבול בין מציאות לדמיון.
ובתוך חלום,
בתוך אשליה של החיים שלי
אני אומר:
"אתה לבד?"
מהצד השני תשובה חיובית.
"ולמה זאת?"
שם יש רק סימן שאלה.
"היא עזבה אותך?"
שוב חיוב.
"נטשה אותך?"
תשובה חיובית נוספת.
"ומה עשית לה?"
סימן שאלה.
"היא לא תעזוב סתם".
עדיין סימן שאלה.
"ומה תעשה עכשיו?"
אין שינוי.
בכי חרישי נשמע ברקע.
אני לא רואה את המבט,
רק שומע את הבכי.
"אתה עצוב?"
אין תשובה.
"ובכל זאת, למה אתה חושב על זה?"
נימת כעס נשמעת.
"אז עכשיו אתה לגמרי לבד?"
הכעס גובר, ובכי.
נשמע קול, כמעט גיחוך.
"אבל אני עוד אוהב אותה".
הצחוק גובר.
"למה?!" והדמעה הדמיונית זולגת.
"ככה". לפתע הצחוק נפסק.
והדמות חוזרת לאשליה
והגוף למציאות.