גם אני רוצה לחלום על משפחה ולא להיות רציונאלית. כל משפט
שנאמר בדיוק במקומו הורג אותי עוד קצת עד שניתן יהיה כבר להגיד
שאין תקווה.
אני לא האש שמכבים, אני האש שמכבה את עצמה. ומסתבר, שהגשם לא
תמיד יפה, הוא יפה רק כשאני מחייכת אליו, מאחורי חלונות
זכוכית, גדולים או קטנים. כשטוב לי וכשאוהבים אותי אז אני
מחייכת אליו. והוא מרטיב לי את האף ומשחק איתי.
אני לא אוהבת משחקי חרבות, גם לא קרבות סייף. אני לא אוהבת
למות קצת ולחיות קצת.
אני ילדה של דרמות, אני ילדה של העולם שמעדיפה להשאיר ורידים
חשופים, שלרוח יש את כל הזכויות לקרוע, מאשר כל השמיכות והפוך
והאיטום הזוועתי הזה, ההסתייגויות הלא נגמרות האלה.

אני שונאת לטבוע בתוך אי וודאות, שלא ברור מי יוצר אותה. הגוף
שלי זקוק, כן הגוף, כבר הגוף ולא לגמרי הנפש.
זקוק
לוויטמין שהוא לא יכול בלעדיו.
לספונטאניות מתפרצת, לאמרות מוזרות, למבט עמוק עמוק עמוק.
לחיוך ילדותי. לידיים שאפשר לבטוח בהן תמיד, תמיד, לעולם
ותמיד, אפילו כשהעולם הזה ייגמר, גם אז.
יכול להיות, שזה הסיפור האחרון לפני שהילדה הזאת תופסת איזו
כרית וחונקת את עצמה, מולידה אחרת במקום. ויכול להיות, שלא.

אני רואה את עצמי הולכת לקולנוע לבד.
שמה שוב את האזיקים השחורים על פרקי הידיים הדקים, כאילו הייתי
אני, הרוח.

איבדתי את היכולת לזרוק את עצמי סתם כך באיזו פינה, ולתת
לאנשים למצוא ולהמציא לי תדמיות. אהבתי להיות נערת פלא, אהבתי
להיות הרבה מאוד לבד. אהבתי סתם לקום וללכת ולא לחשוב על אף
אחד. גם לא על עצמי, בעיקר לא על עצמי. וזה לא יכול היה להגיע
לנזק לגוף, כי אני פוחדת ואני יודעת מה מזיק לי.

הגשם יורק לי בפנים, יריקות קטנות קטנות. החבר שלי שונה ממני
אלפי קילומטרים, ממש ברגע זה, ואני לא יודעת להחליט אם גופנית
או נפשית בעיקר. ויכול להיות שמישהו אחר אני מבקשת לי, יכול
להיות שאני מבקשת לי את עצמי.

אני מבקשת לי לא-חוקים ולא-בניינים גבוהים. מבקשת איזון בין
יופי וגועל. הגנה. הגנה. הגנה. הגנה.
מעולם לא ראיתי ציפור שבקן שלה של עצמה לא מרגישה בטוחה. אז או
שאני ציפור מטורפת, או שאין לי קן.

מה עושים כשאתה מרגיש כמו חייזר?
כי הרי החיים הם לא משחק תפקידים, אני מסרבת לקבל אותם ככאלה.
ואני חושבת, אולי אנשים שבאים מכוכבי לכת שונים אמורים דווקא
להתרחק ולא להתקרב. על כל כוכב רעלים משלו. האחד לוקח
ממתק לפה, תראה, טעים לי! השני מאמין, לוקח גם, משתנק ומת.
שווה את זה?

אני עייפה מאוד. מדי כדי לחשוב אבל לצערי לא כדי להרגיש. אני
לא רוצה להרגיש. אני רוצה לנוח מרגש.

אני לא רוצה לחשוב מי מדבר עם מי עכשיו. מי מחייך אל מי. מה
עובר בראש של מי ומי הולך וסוגר את הדלת. תשאירו את כל זה
לשייקספיר על שולחן העבודה שלו. תשלחו לו את זה במייל.
תנו לי שמיכה.
רק שמיכה אחת, אם יש לכם עבורי.
אני רוצה להחביא את האף שלי עמוק-עמוק. איפה שאנשום רק את עצמי
ולא יציקו לי. איפה שאפילו הגשם לא יוכל לעשות כלום.

טורי, אני אוהבת אותך.
הייתי רוצה לגור איתך באותו בית משוגעים.
ושכל השאר יחשבו שהם מבינים יותר טוב.
אנחנו פשוט מאותו כוכב, ושתינו יודעות מה זה עושה לאנשים.
אם מישהו לא מרגיש טוב אז הוא מבקש ממישהו ממש קרוב שיחזיק לו
את היד. עכשיו אני לא מרגישה טוב. קשה לי לנשום ואולי לא שתיתי
מספיק מים. אני יושבת ולא שוכבת במיטה. ומי יבוא להחזיק לי את
היד?
איזה ייצור אנושי יעז?

אני בורחת אל הלבד האכזרי הזה. חולמת על לרדת במדרגות לבד.
להסתכל לבד. ועד כמה שזה מזוכיסטי, נראה שזה צורך שקשה להתעלם
ממנו. יהיה לי רע, אולי ליום אחד, ליומיים, עד שאבין אם הלבד
שלי נגמר או לא. חתולים יתרוצצו ברחוב מבלי שאלטף אותם, ולו
פעם אחת.

אנשי העולם,

אנשי העולם,איך נשמע
אני מדברת איתכם את אותה שפה, אומרת אותן מילים, לימדתם אותי
טוב טוב להשתמש בהן.
באיזה מקום אני יוצאת מדעתי ובאיזה ארצה לחזור?

אין הרבה מה להגיד, מלבד שטורי היא טורי איימוס, כמובן. רק
תשמעו אותה מדברת.