אני יודעת שלא אעשה את הדבר שהייתי רוצה יותר מכל, שזה לחבק
אותך, חיבוק שיביע את עצמו יותר ממילים. במכתב לא יהיו פרטים
מזהים, בכדי שתדעי שזאת את.
זאת לא עוד אהבה של כאב יפה, שדועכת. את מילאת לי את החלל
הריק, משהו שחיפשתי כל חיי, את המשמעות לחיים. עברנו תקופה
מסוימת זהה בחיים שגרמה לנו להיפגש. מהרגע שראיתי אותך, יושבת
ברישול על הכיסא, לבושה בבגדים בצבעים מבולבלים, שביטאו איזה
צד ברגשותייך, ידעתי שמכל 20 האנשים במקום, את היית שונה.
פחדתי להיות לידך, כי פחדתי שתגלי אותי, מי אני, כי אין ערך
משמעותי בעיניי.
לכן לא יצרנו קשר, רק לימים ספורים ומהפחד להיפגע, הייתי
מעדיפה ללכת לפני שיעיפו אותי.
אך בסתר הייתי "מרגלת" אחרייך, יודעת הכל עלייך, ומרגע לרגע
התחזקה אהבתי.
זו לא אהבה בין גבר לאישה, זה יותר משהו רגשי עמוק, האושר
בדמותך. עכשיו אנו רחוקות לגמרי, טכנית. כי רק לשמוע אותך
מדברת עם אנשים הביא בפשטות את האושר.
וזה צובט בלב, ריקנות, אין הוכחה מוחשית שהזמן אכן עובר וקשה
לי לחשוב שהשגרה תמוחזר לפרק ב'.
אך... סוחבת, בחיים לא תדעי שזאת אני. ואני לא חושבת שבחיים
ניפגש. דרכנו הצטלבו וכל אחת לדרכה. יש לי כל כך הרבה רגשות
לשפה כל כך שטחית ומוגבלת, אז בשלוש מילים אסיים את המכתב:
"אני אוהבת אותך".


נכתב בגיל 14, אהבה ראשונה