מיומנו של נחום:
אני יושב ליד הטלפון, מרים את השפורפרת ומנתק, מרים, מחייג 5
מספרים ומנתק שוב. מנסה לשכנע את עצמי שזה לא כזה סיפור גדול,
הכי הרבה היא תגיד לא, אז מה הפסדתי? אני כמעט קונה את זה
לשנייה, אבל רק כמעט. משכנע את עצמי שעוד חצי שעה אני אתקשר
והולך לראות טלויזיה, בידיעה שעוד חצי שעה אני לא מתקשר.

מיומנה של מעיין:
אני יושבת ליד הטלפון. אולי אני אתקשר? אני לא רוצה להשמע
נלהבת מידי והוא בטח מקבל עשרות שחות כאלה ביום. טוב אני
מגזימה, הרי הוא לא בראד פיט, אבל הוא כל כך יפה שאני רוצה
לקרוע ממנו את הבגדים ו... לעשות דברים. לא אני לא מתקשרת, אם
הוא לא מתקשר אז לא צריך. יש הרבה דגים בים ואני לא צריכה
אותו. אבל אני כן, אני כל כך כן!

מיומנו של נחום:
אני מרים את השפורפרת ומחייג, ועוד לא עברו 25 דקות! הלב שלי
דופק כמו מטורף ואני מתפללל שהיא לא תענה, שאני אוכל להגיד
שניסיתי, שעשיתי מה שיכולתי בלי ממש לעבור את זה. אני שומע קול
נשי מהצד השני, זאת היא.
"הלו מעיין?"
"כן"
"מדבר נחום, את זוכרת מהמסיבה ביום שישי"
" נחום מה נשמע?" היא זוכרת אותי!!! גלי אושר מציפים את גופי
בעוצמה שלא ידעתי מעולם.
"הכל טוב" אני מצליח לפלוט, בלי לתאר במילה את הסערות העצומות
המתחוללות בנפשי ברגעים אלה ממש. "ומה אתך?" אני שואל.
"חיים" היא אומרת באדישות, כאילו שהחיים שלנו לא משתנים ברגעים
אלה ממש, ושבעוד עשרות שנים כנשב יחד עם הנכדים שלנו לא נספר
להם על הרגע הזה בתור הרגע שהוביל להיוולדם.
"חיים זה טוב" אני מנסה, נסיון קלוש ביותר עלי לציין, להשמע
קז'ואל וקול.
"תקשיבי" אני יורד לעצם העניין. "בא לך לצאת מחר?" אני לא
מאמין שהוצאתי את המשפט הזה בלי לגמגם.
היא משתהה, במשך כמעט שנייה היא לא עונה, והשנייה הזו לבדה
מקצרת לי את החיים בחמש שנים לפחות.
"לאן?" היא שואלת. יש!!! היא לא פוסלת את זה, היא לא צוחקת,
אשתי לעתיד מסכימה לצאת איתי!
אנחנו סוגרים על בית קפה נחמד שנמצא ליד הבית שלה וקובעים
שנדבר מחר.

מיומנה של מעיין:
הטלפון מצלצל, אני חוטפת את השפורפרת. מהצד השני נשמע קול לא
מוכר.
"הלו מעיין?"
"כן"
"מדבר נחום, את זוכרת מהמסיבה ביום שישי" אני לא מאמינה,  זה
הבחור הזה, החבר של אבי. הרי דברתי עם שניהם אתמול ודווקא
האידיוט הזה נדלק עלי.
" נחום מה נשמע" אני מנסה להיות נחמדה תוך כדי שאני מייחלת לו
מיתות שונות ומשונות.
"הכל טוב" הוא אומר, כאילו שלמישהו אכפת. "ומה אתך?" אני רוצה
את החבר שלך יא דביל. "חיים" אני עונה, ואז הוא מזמין אותי
לצאת איתו. אלוהים בטח היה מתפקע בשמיים מהאירוניה אם הוא בכלל
היה קיים. אבל למה לא? אולי אבי יראה אותנו יחד ויתחיל לקנא,
זה לא שיש לי מה להפסיד והנחום הזה נראה בלתי מזיק. אני קובעת
אתו בבית קפה קרוב. אם הוא מעצבן אותי תוך חמש דקות אני בבית.

מיומנו של נחום:
בלילה חלמתי עליה. ראיתי את שנינו רוקדים בים לאורה של השקיעה,
ברקע הייתה מוזיקת כינורות, כזו מהסרטים ההוליוודיים של שנות
ה-40. רומנטית ומענגת. פתאום היא הופכת ליצור מהנוסע השמיני
וטורפת אותי. אני מתעורר בצרחות ולא נרדם יותר.

מיומנה של מעיין:
בלילה אני חולמת על אבי. שנינו נמצאים לבד בחדר גדול, שותקים.
הוא נגש אלי ומנשק אותי ואני נמסה לו בתוך הידיים. לאט לאט הוא
מפשיט אותי ובצד יושב נחום ומעודד אותנו בהתלהבות.

מיומנו של נחום:
למרות שהיא גרה במרחק 5 דקות ממני, אני יוצא 20 דקות לפני
הזמן. אני מחכה 16 דקות למטה ובדיוק דקה אחרי הזמן אני עולה.
היא גרה בקומה הראשונה אבל אני מרגיש כאילו אני מטפס על האלפים
לפחות. השפעתו של הדיאורדורנט האיכותי והיקר שקניתי מתפוגגת
במהירות ואני מקלל את אלוהים, אם הוא בכלל קיים, על האקלים
המסריח הזה. אני מצלצל והיא פותחת לי את הדלת. היא נראית כמו
מלאך.
"את נראית נהדר" אני אומר, והיא מחיכת, גרמתי לה לחייך.
"תודה, גם אתה" היא משיבה.
אנחנו יורדים לאוטו שלי ונוסעים, לא מחליפים מילה כל הדרך. אני
יושב שם וחושב מה להגיד אבל שום דבר לא נראה לי ראוי.

מיומנה של מעיין:
אנחנו מגיעים לרפאלו, מזמינים קפוצ'ינו, ומתחילים לדבר. הוא
בחור די מוזר, מאד תמים ונאיבי. מספר לי הרבה על המורה שלו
לויולה או משהו כזה, די בולט לעיין שאין לו הרבה נסיון עם
בנות. במהלך השיחה אני די אדישה, הוא כל הזמן מנסה תמרן אותי
לכיוון ה"רומנטי", נושאים כמו מוזיקה, ים וכל הבולשיט הזה,
ואני סתם מדברת על מה שעשיתי היום. בסופו של דבר אני לא סובלת,
הוא די חמוד, בצורה חנונית טפוסית, אבל ברור לי מההתחלה שזה לא
זה.

מיומנו של נחום:
אנחנו מגיעים לרפאלו ומתחילים לדבר. היא בחורה מאד מעניינת, יש
לה המון ספורים מעניינים על החיים שלה ואני מאוד נהנה לדבר
אתה. אני מרגיש את הקשר ביננו, שאנחנו מבינים זה את זה
ומשלימים זה את זה. אמנם לא ממש האמנתי מההתחלה שמשהו יכול
לצאת, אבל אני מרגיש ממש טוב ובתכלס מי יודע.

מיומנה של מעיין:
פתאום אבי נכנס. לידו עומדת איזו פריחה עם שדיים בגודל של טנק,
בטוח מזוייפים. הוא ניגש אלינו ומתחיל לדבר עם נחום, מתעלמים
ממני לחלוטין. אחרי דקת שיחה נחום נזכר בי
"אתה זוכר את מעיין". הוא עונה באיזה כן, מגומגם. הוא אפילו לא
זוכר אותי. הם ממשיכים לדבר עוד דקה ואז הולכים.

מיומנו של אבי:
אני נכנס לרפאלו עם... נו איך קוראים לה? אה מה זה משנה. ורואה
את נחום. קפצתי להגיד לו שלום ודברנו קצת. הוא היה שם עם מישהי
שכנראה הכרתי אתמול. אישית אני לא מבין מה הוא מצא במכוערת הזו
אבל כל אחד וטעמו. אני לוקח את הדייט שלי לקצה השני. כמה שעות
אח"כ ואנחנו בחדר שלי. אחר זה לא התקשרתי אליה.

מיומנה של הבלונדינית: ...

מיומנה של מעיין:
כשהוא החזיר אותי הבייתה ראיתי שהוא מאד מתרגש. בדרך הוא לא
אמר מילה ואפילו התחיל להזיע. הוא בטח שואל את עצמו עכשיו אם
לנשק אותי. ממש ברור שאין לו נסיון עם בנות, כי במהלך כל הערב
שלחתי לו רמזים דקים שזה לעולם לא ילך. אני מקווה שהוא לא
ינסה, אבל בכל מקרה זה לא הולך לקרות.
מיומנו של נחום:
בדרך הביתה אני שואל את עצמי, לנשק אותה או לא. בסה"כ היציאה
הלכה די טוב ואני חושב שהיא מחבבת אותי, אבל מצד שני אני לא
רוצה להאיץ את העניינים. אני חושב שאני אלך על זה, בעדינות,
ככה שהכי גרוע תצא נשיקה על הלחי ולא יהיה קטע מביך שהיא תדחה
אותי. אני חייב להירגע ולשחק אותה קול, כי אני מתחיל להזיע.

מיומנה של מעיין:
הוא מלווה אותי עד הבית, אנחנו נפרדים לשלום ואני פונה ללכת.
הוא מקרב את השפתיים שלו לכווני ואני זזה טיפה ונותנת לו נשיקה
על הלחי. מקווה שלפחות את הרמז הזה הוא הבין.

מיומנו של נחום:
הגענו לרגע האמת. הדקה ה-90. אנחנו נפרדים לשלום ואני עושה צעד
ראשון לכוונה. הזמן כאילו עוצר מלכת ואני מרגיש כמו מייקל
ג'ורדן בגמר הNBA האחרון בחייו. אני מתקדם צעד אחד ועכשיו אני
במרחק נגיעה מהשפתיים שלה. מושיט את השפתיים קדימה ועוצם את
העיניים. זה הרגע שמבדיל בין ילדים לגברים אני חושב בראשי.
אחרי זה הכל יישכח, לטובה ולרעה ותשאר העובדה האחת והיחידה,
האם התנשקנו או לא. ריח הנצחון משכר אותי, אני הולך לעשות את
זה. ברגע האחרון היא נוטה ימינה ונותנת לי נשיקה על הלחי, פרס
תנחומים עלוב שלא גורע דבר מעוצמת הכשלון. אני מנסה להסתיר את
השברים כשאני אומר לה שלום אחרון אבל בלילה אני לא ישן. מעביר
בראשי את היציאה שלנו מהרגע הראשון לאחרון כדי לבדוק איפה
בדיוק טעיתי ומה הוביל לתוצאה העגומה הזו.

מיומנה של מעיין:
יומיים אחרי זה הוא מתקשר, מזמין אותי לצאת בשישי הקרוב. אבל
אני נפגשת עם חברות, אני אומרת לו. ומה עם יום שבת? או חמישי?
או שבוע אחרי זה? אני מאד עסוקה, "טוב" הוא אומר. הוא סוף סוף
קלט שזה לא ילך. "אני מניח שנדבר מתישהו". "קרוב לוודאי" אני
אומרת, לא לבנות לו ציפיות.

מיומנו של נחום:
ביום למחרת אני שבר כלי. יושב בבית וחושב אם לצלצל, מתי, ומה
להגיד בכלל. אחרי יומיים אני מתקשר, אני באוטו ומתקשר תוך כדי
נהיגה. אני מזמין אותה לצאת. היא עסוקה ביום שישי, גם בחמישי
ושבת היא לא פנוייה. "טוב, אני מניח שנדבר מתישהו",  אני אומר
בשקט ומנתק. ברדיו מתנגנת מוזיקת כינורות כזו מהסרטים של
הוליווד. אני עוצם את העיניים ומחייך.