לא ירח שועלים, ולא נצנוץ כוכב חשוד,
עננת אפלה פרושה מעל עירון.
אך מתחתיו, כמו להכעיס, כוכב כל עמק חפר,
מה רבו נפלאותיך אדיסון.

כי אם מאן בוראנו להשפיע מעושרו,
ולא ההין לחלוק עמנו כוכביו,
נזרח אנו כשמשות, יחדיו נהיה גלקסיה,
כל אחד הוא אור קטן, וכולנו שביל חלב.

כך נגאל אותך מולדת, כך נפריח השממה,
שלושת ארובות חדרה תפעמנה בך האור,
דם חשמל נזרימה בורידי ארצנו,
ותגל הארץ, ויהי אור!

(עת השתרבט השיר עם ליל, אפוף עטרן, ספוג ניקוטין
אך טרי כצחור נוצת יונה צחה,
פרץ הקשר למוחי כאיל ניגוח מסתער:
"מברגיה, מברגיה! כאן ממלכה!"

עטוף אפוד ומשוכפץ, ניצבתי דום, אלום מעוצם
השיבה לממלכתם של הדברים.
כי נאמר עוד בכתובים 'לא ינום ולא ישן',
הן קל וחומר, לא יכתוב שירים)