את ארוחת הבוקר שאחרי אכלנו שנינו בדממת אלחוט. אני ירדתי
ראשון במדרגות, הוצאתי שתי קערות ומילאתי אחת מהן בקורנפלקס
בריאותי כזה עם פירות יבשים וגרנולה. זה בעצם די טעים. את החלב
שפכתי בזהירות, שיגיע בדיוק עד לקצה ושיכסה את הכל.
אחר כך היא ירדה, מנפנפת את שיערה הרטוב ומתיישבת מולי.
התעקשתי לא להרים את מבטי אליה, אבל משהו משך אותי. העפתי מבט
אחד, חטוף. היא בדיוק העיפה את השיער מפניה בנשיפה. חייכתי.
היא מצחיקה אותי אבל אני לא רוצה לצחוק.
היא מושיטה את ידה אל החלב ושותה ישר מהפיה. זה לא מפריע לי.
היא מפריעה.
מכל הדלתות בעולם היא הייתה חייבת לדפוק אצלי. הרי אני יודע
שיש לה מלא חברים בכל מקום שהיא יכולה לישון אצלם.
היא בטח מתכננת משהו, חברות לשעבר לא סתם נוחתות לך בסלון
ומפילות את עצמן לזרועותיך. אני חייב להיזהר, הלב שלי הוא לא
רב פעמי.

אני מסיים לאכול ולוקח את מוסף הספורט איתי לסלון. אני משתדל
לא ליצור איתה קשר עין. כשהיא מסתכלת לי בעיניים אני מרגיש
שהיא קוראת אותי כמו ספר פתוח. עוד לא החלפנו מילה מאז שהיא
הגיעה, היא בטח זוממת משהו.
הנבחרת הפסידה עוד פעם, לא שזה עדיין מזיז למישהו. אני לא יודע
למה אני עושה מנוי, הרי כל יום יש את אותן החדשות. בטח מהרגל.

אני מעמיד פנים שאני קורא אבל בעצם אני צופה בה. מהכורסא בסלון
אפשר לראות רק את הגב שלה ואת הרגליים שהולכות אחורה. היא
מתופפת באצבעותיה החשופות על הרצפה. היא לא יכולה לראות אותי.
ככה ניסיתי שזה יהיה תמיד. סגרתי את עצמי בפניה, מאמין שכך
אהיה מוגן. אשליה.
אשליה אחת גדולה, הזמן שהיינו יחד. אף פעם לא באמת, רק אשליה.
את כולם היא משלה, בעזרת הקסם השובב שלה והמילים היפות. אי
אפשר לסמוך עליה, את זה אני כבר יודע.

אני ממשיך לקרוא והיא מצטרפת לסלון ופותחת את הטלוויזיה.
התקינו לי כבלים רק שלשום ואני עוד לא מנוסה. היא לעומת זאת,
נדמה שהעבירה ערוצים כל חייה. אני בקושי מספיק לקרוא את שם
התוכנית והיא כבר מזפזפת. במהירות חולפת על פני כל הערוצים
ומתחילה סיבוב נוסף. בדיוק כמו בחיים שלה.
עכשיו היא באמצע הסיבוב, אני ערוץ מספר מי יודע כמה. היא לא
רצתה לספר לי אז, בטח נוספו עוד כמה בינתיים.
היא עוצרת בערוץ של מוזיקה קלאסית. מה היא רוצה ממני, היא בטח
זוכרת שנפגשנו בקונצרט של הפילהרמונית. יצאתי בהפסקה לעשן
ופגשתי אותה, מעשנת גם. לא חזרנו למחצית השנייה.
עכשיו היא מכבה את הטלוויזיה. אני נאבק בעצמי ולא מביט בה. אני
שומע את צעדיה מתקרבים אליי, אבל היא רק חולפת לידי ועולה
למעלה.

מה יש לה לחפש למעלה. אין שם כלום חוץ ממזרן ובדלי סיגריות.
אולי בפעם שעברה שהיא הייתה, היא שכחה כאן משהו, טבעת או אולי
עגיל והיא חזרה לחפש אותו.
הארנק שלי למעלה, זהו זה. היא בטח מוציאה עכשיו את השטרות שלי
ואת הכסף הקטן. אפילו את הכסף הקטן, אולי גם את כרטיסיית
האוטובוס. זה בטח זה, נגמר לה הכסף והיא עוברת אצל כולם
ומשנוררת.
אני שם לב שאני חוזר וקורא את אותה כתבה כבר שלוש פעמים. אני
זורק את העיתון הצידה ועולה למעלה. האור בשירותים דולק. אני
לוקח מטאטא ויאה ומנקה את כל בדלי הסיגריות מאתמול. הארנק שלי
מונח על השידה ליד המזרן אבל אני לא בודק. ניתן לה ליהנות
מהספק.
היא יוצאת מהשירותים וזורקת עלי את שמיכת הפוך. מתחתיה אני
מחייך אבל כשאני מוריד הפרצוף חוזר להיות רגיל.
אין פה אור, היא אומרת ופותחת את כל התריסים. אור שמש חזק חודר
לחדר ואני מסתנוור. היא מושיטה לי יד ומקימה אותי מהמזרן.
אנחנו עומדים ליד החלון הגדול ומשקיפים. ריח של גשם מתפשט בתוך
החדר. השכנה ממול תולה כביסה ושרה לעצמה משירי ארץ ישראל
הישנה. היא מבחינה בנו ומנופפת בידה ואנחנו מחייכים ומחזירים
נפנוף.
אני לא יכול שלא להסתכל עליה, עם השמש הזאת היא נראית כאילו
היא נולדה אתמול, כל כך רכה, חלקה. הראש שלה מסתובב לעברי ואני
מנסה להזיז את המבט אבל אני לא יכול. העיניים האלה חודרות לי
עכשיו אל תוך המוח. העיניים הירוקות הבוהקות האלו. אפילו
לחתולים אין כזה דבר. היא קוראת לי את המחשבות, אני יודע.
מאחורי העיניים האלו יש מוח שזומם משהו. אם רק אדע מה אולי
אוכל להימנע מליפול למלכודת שלה. היא טווה את חוטיה סביבך עד
שאתה כבר לא יכול  לצאת. הכל תלוי בה.
נשק אותה, השכנה צועקת ממול. אנחנו צוחקים ואז מפסיקים. היא כל
כך יפה.
אני מצטערת, היא אומרת. ואני מנשק אותה וסולח על הכל.