פגשתי אותו לראשונה יום לפני יום הולדתי השניים עשר ליד
הנדנדות בגינת השעשועים. היה לו שיער זהוב ועיניים ירוקות והוא
היה מאוד ביישן. שאלתי אותו לשמו והוא פתח את פיו בכוונה לענות
אך שום צליל לא בקע ממנו, הוא הסמיק. בסופו של דבר הצליח להגיד
דבר מה ומשם נסחפנו בשיחה עד שהחל להחשיך. שהכל כבר החשיך לקח
אותי אל ביתו והכניס אותי לחדר השינה. ישבתי אל מיטתו המוצעת
בסדין גדול ולבן והוא החל מנשק את צווארי ויורד לאט אל החזה
ומשם לאיזור הבטן התחתונה. נושם בכבדות, הפשיל את מכנסיי
בעדינות ולבש מסיכת ליצן. הו, איזה בוקר מאושר זה היה. כל
הילדים צהלו ונעו במחולות ובשירת "יום הולדת שמח". היו תחרויות
עם פרסים ובסוף כולם קיבלו שקיות הפתעה עם המון ממתקים. לא
יכלה להיות לי מסיבת יום הולדת טובה מזו. קיבלתי כל כך הרבה
מתנות מכל חברי לכיתה ואמא הבטיחה שלמחרת בבוקר נסע כולנו לבקר
את סבי וסבתי בחווה שלהם שבצפון. הגליל היה כל כך יפה בעונה
הזאת, כל הנסיעה הייתי מרותקת אל הנוף שהשתקף אלי ונהנתי מכל
נשימה של אויר הצפון הצלול. אחרי שסבתא פיטמה אותי במאכלים
וממתקים סבא לקח אותי לסיור בחווה. "את רוצה להחזיק אותו?"
"בטח שאני רוצה!" עניתי, וסבא הניח בידי את גור הארנבים הקטן.
הוא היה כל כך רך וחסר אונים. "אם את רוצה אותו, הוא שלך."
כמעט ניתרתי מרוב שמחה. פניתי לאבי בהתרגשות "אני יכולה? אני
יכולה?". סבתא סידרה לו מן קופסא מרופדת בסדין לבן ומלוכלך, בו
נשא אותו הביתה. משם המשכנו לאורווה בה היו שני סוסים, חמור,
טלה, וערימת חציר ענקית. לקחתי חופן מן הערימה בידי והאכלתי את
חיות האורווה. ולאחר מכן לקחנו את שני הסוסים ורכבנו בשטח הרחב
שמחוץ לחווה. אותו נוף שרק צפיתי בו מקודם מבעד לשמשה עתה הפך
לחלק ממני, האויר הנפלא הכה על פני, חדר אל ראותיי ומלא אותן.
אם הייתי יכולה לבחור את מקום מגוריי, הייתי בוחרת במקום הזה.
רכבנו עד שהגענו לאגם ענקי שמימיו היו צלולים כבדולח. סבא ואני
החלטנו להשאיר את הסוסים לנוח בזמן שנטבול קצת באגם. המים היו
חמימים למרות שהיה עוד די מוקדם. קפצתי אל העומק בבת אחת
והתחלתי לשחות, מבהילה להקות דגים בדרכי, עוצרת את נשימתי
וצוללת מטה אל הקרקעית. כשעליתי לשאוף אויר מטח מים פגע בפני
וסבא צחק בקול רם. התזתי עליו בחזרה ושנינו פרצנו בצחוק. שכבנו
על הדשא תשושים, נחים לפני חזרתנו לחווה. סבא ליטף את ראשי "את
תשכחי הכל עד מחר." אמר לי ברכות ונשק לי על הלחי. הלכתי
הביתה, רועדת, בצעדים כבדים. כשפתחתי את הדלת לא יכולתי לעצור
את עצמי עוד ופרצתי בבכי. אמא רצה אלי וחיבקה אותי "למה את
עצובה?! מחר יום ההולדת שלך."