ישבתי אצל סבא וסבתא עסוקה עם איזה ספר, ופתאום צילצול טלפון
חיבר אותי למציאות, עניתי. "טלי?" נשמע קול "הלו?" שתקתי.
"מי זה?" רק כדי לאשר את החששות, הרצתי עשרים אלף אנשים שיכולו
להתקשר אלי באותה השניה, רק לא הוא.
"מה את לא מזהה אותי?" שאל.
"לא" שיקרתי, אולי גם לעצמי.
"מה קורה?" התעקש.
"מי זה?" נו כוס אאמק שיגיד שהוא ואני ינתק.
"מה את לא מזהה אותי?" שאל שוב.
"מה אתה רוצה?"
"כלום, רק לדעת מה שלומך?"
שתקתי.
"הלו?" את ה"הלו" המסריח הזה שלו אני כך כל שונאת.
"אני בסדר מה איתך?" הידקתי שיניים, קיוותי לשמוע שהוא מטפל
בעצמו.
"אני בסדר מה שלומך?" קולו נשמע חולה נפש בדיוק כמו שנשאר,
מדבר מהר, ניירוטי, עצבני.
השתהתי.
"אין לי שום עניין איתך, ביי" ניתקתי במהירות. החזקתי את האויר
בריאותי מפחדת לנשום, אולי הוא יתקשר שוב, פחדתי. במשך דקה
שלמה הסתכלתי על הטלפון באשמה. למה לא החלפתי גם את המספר הזה
כעסתי על עצמי. קמתי מהספר, הלכתי לסבתא להודיע לה שאני
הולכת.
המראה אמרה לי שאני חיוורת. טרוף התחיל לאחוז את גופי.

נכנסתי לאוטו, נסעתי, בחוסר אחריות אופייני, רק היום הכביש
רטוב, והבלמים לא משהו, ואני לבד. מסתכלת על הטלפון, מגניבה
מבט לכביש, שמשהו יתקשר כבר. יציל אותי מעצמי. גם ככה שאני
אמות אני יהיה לבד. עכשיו לא רוצה.
שקט, והרדיו משמיע שירים אני לא רוצה לשמוע. תצלצל התחננתי.