יושבים בשקט, בחדר.
אחד מול השנייה.
הוא פותח את הפה רוצה להגיד משהו.
היא שמה לו אצבע על הפה, "ששש..." היא לוחשת, משתיקה. הוא
מביט, והיא לוחשת בלי קול. בלי מילים.
ופעם חשבה שלאהוב משמעו להיות באמת... היום היא יודעת שהיא לא
קיימת ואין אהבה.
והוא עדיין בוהה בה, מהרהר, מבט שואל, לא מבין.
"תרקוד איתי" היא לוחשת היא מרימה אותו על רגליו. הוא מביט
לעבר המערכת הכבויה ואז בה והיא רואה אבל יודעת שאסור.
הם נעים באיטיות מחובקים זה בזה, שואפים זה את ריחו של זאת,
היא ממלמלת, הוא מנסה להבין.
והם נעים, מסתובבים רוקדים, מסתחררים, והיא מאבדת תחושת מציאות
(כשמבחינתו הם עדיין רוקדים, אותו ריקוד איטי בחדר). והיא
נעלמת בעולמות אחרים והוא מרגיש משהו בה נעלם לכדי צללית שלה
בלבד. והיא נופלת מידיו.
מחוץ לדלת הוא מאזין ומדמיין.
היא חשבה שאמון זה דבר אמיתי, היא חשבה שאיתו היא תמיד בטוחה
גם מפני הקנאי.
היא מחייכת בשובבות, שקטה. "דברי כבר. תדברי, תגידי משהו!" -
"ששש! הוא מאחורי הדלת".
הוא לא מבין, יוצא החוצה בוחן את הדלת וסביבתה אבל לא רואה
כלום.
היא הבינה שסתם בלבלו לה את השכל. אבל לא ידעה שזה הוא ששיחק
בה.
הוא חזר לחדר במבט מוכיח, "אין שם כלום ואף אחד!"
היא מתיישבת, מחבקת את ברכיה, מתנדנדת כמטורפת באיטיות קצובה,
אבודה. "למה אתה עושה את זה?!" היא צועקת עליו אבל הוא לא מבין
כלום, ניגש ומחבק אותה אבל היא דוחפת אותו, בורחת.
"תן לי לחיות! אני אבוא אח"כ! עזוב אותי, בבקשה..." והיא בוכה
ומתחננת. "אלוהים, מה עובר עלייך?" והיא שותקת...
אם רק ידע...
"ספרי לי מה קרה לך. מי חשבת שהיה שם?"
אין מנוס, עכשיו היא יודעת. אין ברירה, חיים לא יהיו לה.
היא קמה ממנו, דוחפת את הרצפה ואותו ממנה, מסתגרת בשירותים,
מתיישבת על הרצפה ובוכה.
"צאי החוצה, בואי הנה, אין פה אף אחד! מה לעזאזל עובר
עלייך?!"
היא בוהה בדמותה במראה ובורחת ממנה, מבט מעשי בעיניים - היא
יודעת מה הפתרון, והיא כבר לא מפחדת.
תחושת ההיי כשהדם זורם ממנה, והחיים נעלמים בתוך שלולית אדומה
של חתך קטן ומסודר הייתה הרגע הטוב ביותר בחיים שלה - היא
תתעמת איתו סוף סוף.
והסכין נופלת מבשרה ומשמיעה כל קרקוש שקט על הרצפה ובראשה הוא
כבר הפסיק לצעוק עכשיו זה רק היא; היא והחיים, היא והמוות, היא
ואלוהים.