היום שבו חזרתי לכתוב היה יום מוזר שכזה. יום שטוף שמש אך קריר
לעיתים.
יום אביבי ויפה אבל גם מעונן וקודר. יום כזה שגם כשזה מרגיש
בסדר ( והכל באמת היה בסדר..) יש עדיין תחושה כזו..כאילו כלום
לא בסדר..כאילו לא משנה מה יקרה דבר כבר לא ישנה..
מנסה לעבור את היום..למשוך את השבוע..עוד חודש כבר כמעט שנה
ועדיין..אותה הרגשה שכבר כלום לא ישתנה ושלאף אחד לא אכפת..
איך זה שזה אני שתמיד נשאר אחרון..לבד עם הכאב..ולרוב אף אחד
לא מקשיב .. ולא מדבר.
אני חושב עליה כל הזמן. עם מי היא נמצאת , מה היא עושה..האם
טוב לה ? איך זה שהיא יכולה בלעדיי ? אני יודע שלא רע לה -
אחרת היא הייתה מדברת איתי. אני יודע שלא טוב לה..לא יכול
להיות לה טוב אף פעם..

נראה לי שלכתוב עליה זו מחלה. כן , צריך להפסיק עם זה
כבר..אחרי הכל , זו כבר שנה אחרי הסוף..
אולי איבדתי כל תחושה..
איך זה שאני עדיין מפנטז על דברים שלא יקרו כבר לעולם.. איך זה
שלפגוש מישהי כ'כ מקסימה זה כבר עניין שבשיגרה ואיך זה
שגם..להתאכזב ממנה בכל פעם מחדש.. זה לא עניין כזה מפתיע..
אולי יהיה מתישהו טוב. אולי לחזור לכתוב יעשה רק טוב לגוף
ולנפש.
אחרי הכל , רק מילים ושירים יכולים לחבר מחדש נפש שבורה כמו
שרק אהבה..יכולה לרפא..ילד חולה..