עוד לא מילאני נשימה עמוקה.
עוד לא עזבני ההרגשה הנוגה.
זמן רב הני מרגישה מועקה.
זמן רב זה עיניי מלאות תוגה.

חיי אדם - שני עולמות;
האחד - מציאות, השני - חלומות.
שני חוטים, קרובים, רחוקים,
אחד בשני כצמה נשזרים.

וקורה פעמים, החוטים מסתבכים.
האדם תועה, נאבד בדרכים.
אך אדם חכם הוא זה הכשיר
לדעת מתי עת הקשרים להתיר.

שוב, הוא אוחז בלבי - הכאב
הוא לא מרפה, הוא לא עוזב.
לבי שבוי במצולותיו
נפשי מלאה קדרות חטאיו.

חוטיי הסתבכו, ולא אדע,
אימתי בדמעות אטבע, אשקע,
או שמא תתייבשנה דמעותיי
אמרו חלונות נשמתי- עיניי.

שוב אתיר הקשרים מחוטיי,
בידי אמחה דמעותיי,
ואיש לא יבחין בכאבי
המבקע, סודק את ליבי.