נדמה לי שזה היה משפט מלטף.
זכרוני בגד בי,
כבר לא מרגישה -

אבל זוכרת שזה היה
רגע עצור,
הזמן לא זז.
אומרת לו שימשיך
אבל בינתיים המחשבות
נודדות -
עפות להן,
כמו בלון בסיום האירוע
כמו עכשיו...

תעשי משהו אחר,
משהו שיתרום לזיכרון לפעול שוב.
אבל נותנת לדימיון להשתלט
ואז, הולכת לי לאט לאט,
נותנת לו לבהות בי.

ובעודי נוטשת את זירת הקרב,
בחילה מתעוררת בקרבי,
כל הדברים שנאמרו
מתערבבים עם החלומות.

שוב -

מנסה לזכור, להיזכר,
לחשוב. אולי הוא אמר
משהו לא במקום,
מתעלמת ממנו ומתרחקת,
הוא קורא, אבל הקולות עמומים.

נוסעת - לא יודעת לאן,
עוצרת בצד,
עוד התקף של חלומות,
נרגעת.
----
מרגישה איך כל גופי נשמט קדימה ואחורה.
מנסה לקום אבל לא מצליחה.
הגוף כואב,
רואה אותו שוב,
ועכשיו באור קצת שונה,
אור בהיר כזה.
אור לבן
הוא מדבר אליי,
אבל איני מסוגלת לראותו,
מקווה שתיכף אתעורר.

רוצה לחזור לאותו הרגע,
בו הפניתי את גבי לאהבה,
בו נטשתי את המערכה,
בו נתתי לעצמי להיסחף,
בו הייתי מזויפת.

בודדה כל כך.

שמישהו יוציא אותי מכאן.