בחוץ יום אפרורי, גשם לפרקים. בתוך המשרד יושבת לה בחורה
צעירה. רוב הזמן היא יושבת, משעינה את פניה בתוך כפות ידיה
ומבטה מישיר לעבר החלון. היא מביטה בחלון, מסתכלת על הסורגים,
על הגשם ועל המוביילים שרוקדים עם הרוח. בתוך מוחה לא קורה
דבר, כל הברגים שם בפנים עומדים ומעלים אבק. מידי פעם, אפשר
לראות את האישונים שלה זזים ימינה ואז שמאלה, עוקבים אחר העלים
הקטנים שנכנעים לרוח האכזרית. אנשים באים, מנסים לדבר איתה,
וכמו מכונה היא יורה תשובות קצרות ולא נותנת להם אפשרות לנהל
שיחה נורמלית.
והיא ממשיכה לשבת, כפות ידיה מרגישות את פניה, מלטפות אותם לא
עוזבות לרגע. לפעמים, פתאום יד אחת מושטת לעבר הטלפון, ושוב
הקול המכני עונה - "משרד בלה בלה שלום, במה אוכל לעזור?" ולאחר
שיחה קצרה, היד חוזרת לביתה, למעונה החם - הפנים.
ואז סוף סוף, הגלגלים במוח מתחילים לזוז, האבק מתנער, הגמד
הקטן בשכל (לכל אחד יש גמד משלו) מתחיל לרוץ בין הברגים בכזו
התלהבות, כל כך הרבה זמן הוא ישן. ולאט לאט המחשבות מתחילות
להגיח. והיא מתחילה לתכנן מזימה גדולה. אין גדולה ממנה. היא
מתכננת לפרטי פרטים, מזימה שאין כמותה.
בדמיונה היא רואה כיצד היא שולפת מכל המגירות כלי נשק שונים -
אקדחים, M-16, עוזי, רימונים, מחסניות מלאות בכדורים. היא החלה
לאבזר את עצמה, חגורות מלאות במיני הנשק השונים. ולכבוד
האווירה היא שמה את המכנס בתוך המגפיים השחורים, כפפות - חצי,
גם כן שחורות, בנדנה שחורה, ושני פסים שחורים מחתחת לעיניים.
בדמיונה אף אחד לא שם לב לשינוי, כמו במציאות, כולם זומבים.
ברגע שהתאבזרה, קמה מהשולחן וצעדה לעבר דלת מסוימת - היא תתחיל
איתו ואז תעבור לכל השאר. פתיחת הדלת הייתה כל כך דרמטית,
שלרגע עברה בה צמרמורת. הוא ישב על הכסא הנוח שלו, ליד השולחן
המפואר מאיזו חנות מפוארת - והוא לא שם לב לכלום, יופי, עוד
זומבי. ואז בחיוך הגדול ביותר, היא דרכה את הנשק וירתה לעברו
צרור של כדורים - והדם השפריץ לכל עבר. לאחר כמה דקות, של
לחיצה ממושכת על ההדק, כבר לא היה ניתן להבחין שהיה שם יצור
חי.
לאחר שסגרה איתו את החשבון, היא החלה לעבור בין כל עובדי
המשרד, צוחקת בקולי קולות. יורה בכלבה הזאת שכל בוקר נובחת לה
פקודות וצועקת עליה כשהיא עושה פאשלה כלשהי. מחקה אותה. הלכה
לבחורה שתמיד תמיד נחמדה, ופשוט תוקעת בה סכין שמצאה במטבח -
סתם ככה כי בא לה.
ולאחר שכל הקומה מלאה בחלקי גוף שונים, בדם, בפרצופים מרוסקים,
היא נעמדת לרגע ומסתכלת בחלון. הצפייה נמשכה רק רגע אחד, ומשם
המשיכה הלאה. כעת, החלה לדרוך על כולם, מגיעה אליו - זורקת את
הנשק עליו, לוקחת את הרימון, משחררת את הנצרה ושמה עמוק בתוך
המכנס שלו.
וברגע הפיצוץ, נשמע צלצול, והיא ישובה על כסאה נאנחת בקול, היד
עוזבת את הפנים אוחזת באפרכסת ובטון מלאה שלווה היא עונה - "
משרד בלה בלה שלום, במה אוכל לעזור?"