אתמול אחה"צ נרצח ניר, חייל מיחידת המעברים במחסום קלנדיה,
בדקירת סכין בצווארו. ניר היה הבן של בת דודה שלי. אנשים תמיד
מתפלאים ולא מבינים כשהם שומעים שיש לי בני דודים שהילדים שלהם
בגילי אז לפעמים אני פשוט אומר שהוא היה בן דוד שלי. האבסורד
הוא שלא הכרתי אותו ממש טוב, מאלה שלא הייתי איתם בקשר, אפילו
לא ידעתי שהוא כאן במקושרים, לכן לא אתיימר לספר עליו פרטים
אלא פשוט אתן את ההתייחסות מנקודת מבטי לאירוע.
נודע לי על כך אתמול בערב, כשהתיישבתי בחדר של חבר שלי בשביל
לבדוק מיילים מהמחשב שלו ובדף הבית שלו הופיע הידיעה בכותרת
הראשית: "חייל נהרג במחסום קלנדיה מצפון לירושלים". בד"כ אני
לא נכנס לכתבות אבל משהו אתמול משך אותי בכל זאת ללחוץ על
הכתבה. ואז, ראיתי את השם, "ניר כהנא, בן 20, מקרית טבעון".
בסוף הכתבה כבר הספיק להתפתח לו בליל של תגובות נאצה לממשלה,
קריאות להפיכת שלטון וטווח בערבים, קריאות לעונשי מוות
למחבלים, תליות אשמה בהתנתקות וויכוחים סוערים של 92 שטוען
ש-48 לא יודע מהחיים שלו. מייד קישרתי בראש את המקרה לתמונה של
אפוד עם צווארון מוכתם בדם שראיתי בחטף על מסך הטלוויזיה בחדר
הכושר כשעה לפני כן. התקשרתי מיד לאמא שלי וכשהיא ענתה לפלאפון
תוך כדי משיכה באף הבנתי שהיא כבר יודעת...
פעם לא הבנתי למה אחרי כל מוות טורחים לציין בחדשות: "ההודעה
נמסרה למשפחות", לפני שמפרסמים את שמו של ההרוג. מאוחר יותר
הבנתי שזה בכדי שאמא ששומעת את ההודעה הזו תבין שאם היא לא
קיבלה הודעה אז זה כנראה לא הבן שלה. בגלל זה גם לא טורחים
לציין שזה חייל עד שמודיעים למשפחות וכך מונעים כמה מאות
אימהות מודאגות.
היום הייתה ההלוויה. מאות אנשים, חלקם הגדול חיילים, והשאר -
משפחה, חברים, מורים, שכנים... התחלתי לתהות לעצמי, כשאני
אמות, מי יבוא להלוויה שלי?, אנשים שלא ראיתי שנים,
קרובי/רחוקי משפחה, חברים של אחי ואחותי, אנשים שמכירים אותי
מהצבא, מקורס הקצינים, מההשלמה, מההכנה, מההתנתקות, מהלימודים,
חברים של חברים, חברים מהילדות, חברה שלי לשעבר... אומרים שכל
החיים עוברים לך מול העיניים רגע לפני שאתה מת, במקרה הזה אם
פספסת משהו די להציץ לרגע מהארון ולהיזכר בכל... כל בן אדם
מייצג פיסת חיים, קטנה יותר או פחות, וכולם מתחברים לתצרף אחד
מורכב ויפיפה - החיים שלי, הכל מסוכם ומתומצת בראשי פרקים
הבאים לידי ביטוי באותם פרצופים מוכרים, החלקים העצובים,
השמחים, וכל שאר החלקים האחרים...
ואז מתקרבת השיירה, כאשר מאחורי הארון העטוף בדגל ישראל אני
מבחין בפרצופי האם, האב והאחים, מסתכלים לעבר הקרקע, אותה קרקע
בה יונח בן משפחתם האהוב בעוד מספר דקות. לחלקת הקבר התקרבו רק
המקורבים, האנשים שנשאו דברים והמפקדים הבכירים. לא עבר זמן רב
ותשומת לבי הוסתה מהמשפחה לכיוון הכניסה לאזור התחום של החלקה
למשמע ויכוח של אדם מסוים עם אחד החיילים ששמר שלא יכנסו עוד
אנשים. היה חשוב לו להתווכח בקול עם אותו חייל ולהוכיח שהוא
מקורב מספיק בזמן שהמשפחה מתייחדת עם ארון בנם בפעם האחרונה.
זה נשמע קצת ציני אבל לדאבוני זו כנראה האמת...
אז התחילו לשאת דברים.בין היתר דיברו אחיו, חבר ותיק שלו,
מישהי ששירתה איתו, והמחנכת שלו מהלימודים. כולם סיפרו על
זיכרונות ישנים ופרטים מאישיותו שעיצבו ביחד בקווי מתאר כלליים
תמונה של חייו הקצרים. לא הבנתי למה ראש המועצה היה צריך גם כן
לדבר, ומפקד היחידה שלו... אני לא אוהב שאנשים מדברים רק כי
"צריך" או כי הם רוצים להישמע. זה נראה לי מאוד מזויף שאדם
שמנהל את כל המועצה האזורית וכנראה לא ראה את ניר מעולם או
מישהו שנמצא שבע דרגות מעליו בהיררכיה הצבאית וההיכרות היחידה
שלו עם ניר הסתכמה בסיכה שענד לו מעל הכיס השמאלי, ידבר עליו
בהלווייתו.
הארון הוכנס לקבר ומטחי הכבוד נורו. מיד אחר כך כל שנותר הוא
ריח חריף של אבק שריפה וקולות בכי ממוקדים שונים בקהל, אותו
בכי בית קברות של אנשים שמכה בהם לפתע ההכרה בכך שיקירם לא
יחזור עוד לעולם. מיד לאחר מכן באים התנחומים... אני לעולם לא
אבין אנשים שאומרים: "אני מצטער", מצטער על מה? אתה הרגת אותו?
או: "אני משתתף בצערך", במיוחד כשאמרו לי את זה היום, מה אני
עונה על דבר כזה? חבר'ה, טעיתם בכתובת, יש שם משפחה שאיבדה בן,
התנחומים מגיעים להם, לא לי, אבל זה דבר שגם אני לא יכולתי
להגיד לבת דודה שלי, כי מי אני שאשתתף בצערה? אני לא מתיימר
להתחיל להבין איך היא מרגישה, מה עבר עליה מאז שנודע לה הדבר,
איך תנהל את חייה מכאן. בשבילי זה מישהו שבקושי הכרתי שנעלם,
בשבילה זה הבן שלה, בשר מבשרה, מישהו שהיא חיתלה כשהיה תינוק,
האכילה אותו כשהיה רעב, עשתה לו מסיבות יום הולדת והכינה לו
עוגה עם נרות, נתנה לו כל מה שביקש ותמכה בו בכל החלטה, חיבקה
ונישקה אותו כל בוקר אחרי שנתנה לו את הסנדוויץ', דאגה לו
לבגדים חמים לקראת הגיוס בחורף, נופפה לו לשלום דרך שמשת
האוטובוס לפני שנה בבקו"ם וחיכתה לו בדאגה בכל סוף שבוע או
שבועיים. מי אני שאשתתף בצערה... אנשים אומרים לפעמים מכוונה
טובה דברים שטבועים בנורמות חברתיות ולא משקיעים בזה הרבה
מחשבה לפני...
זהו, עכשיו אנחנו כאן וניר שם, והמשפחה שלו אוכלת ארוחת שבת
בידיעה שהוא לא יצטרף אליהם שוב... קצת אירוני שדווקא ניר,
ההומאני ועדין הנפש, שהתלהם על היחס המביש של חיילים במחסום
לפלשתינאים זכה לקבל סכין של אחד מהם כמתנת פז"מולדת. אני מניח
שזו דרכו של עולם.

יהי זכרו ברוך.