לנטע

הכל התחיל כשאני וארקדי יצאנו לחפש אהבה. אמרו לנו שיש כמה
בת"א אז החלטנו להתחיל לחפש שם. לא דיברנו על זה יותר מדי ולא
הייתה לנו שום תוכנית מפורטת.
אולי האמנו באהבה ממבט ראשון או משהו, כי לא ברור איך חשבנו
שזה יפעל.
היינו די ביישנים, שנינו, ופשוט הסתובבנו לאורך הטיילת, מקום
רומנטי לכל הדעות - מקום אידיאלי למצוא אהבה.
איך שהגענו והתחלנו לטייל ישר שאלנו את עצמנו, יותר נכון אני
שאלתי "איך נדע כשנפגוש אותה?" , אבל ארקדי, שכנראה ראה סרט
אחד יותר מדי, אמר שכשנראה אותה נדע.
אחרי שעתיים שנינו הסכמנו שכנראה האהבות שלנו נשארו היום בבית,
או שהן מחפשות אותנו במקום אחר.
חזרנו באותו הערב יותר בודדים מאי פעם. כל אותו הערב ראינו
זוגות מטיילים מחובקים מתנשקים ומתגפפים לאור השקיעה וספק החל
מקנן בלבנו.
"אולי לא נמצא את האהבה שלנו?", שאלתי. אבל ארקדי לא הסכים
לוותר, בטח שלא אחרי יום אחד.
למחרת, ושבוע לאחר מכן, טיילנו לאורך הטיילת שוב ושוב.
לפעמים התיישבנו באיזה בית קפה וצפינו על האנשים שמטיילים
לאורכה.
ויום אחד זה קרה.
ארקדי היה בטוח שהנה, הוא מצא אהבה.
ישבנו על אחת האבנים ברח' אלנבי כשהוא ראה מישהי מדהימה (לפחות
בעיניו). היא לבשה בגדים מינימליים, מה שקלע לטעמו של ידידי.
בגלל שהוא היה ביישן הוא רק לטש בה עיניים וקיווה לצוד את
מבטה, והוא הצליח.
עד עכשיו היא עמדה בפינה לבד והוא פשוט היה סגור על העניין
שהאהבה שלו שעומדת שם, גם היא מחפשת אותו, האהבה שלה. היו לה
עיניים בהירות ושיער שטני גולש, היה לה גוף פצצה וברגע שהיא
הבחינה בו, גם היא החלה לוטשת בו מבטים.
כשהבינה שהוא מתבייש היא ניגשה אלינו בעצמה. הלב של ארקדי פעם
כ"כ חזק שיכולתי להרגיש אותו בעצמי.
לפני זה הסכמנו שאם אחד מאתנו מוצא את האהבה שלו הוא יכול
לשכוח מהשני ושהוא יעזור לו לחפש את האהבה שלו ביום אחר.
היא הציעה לו להצטרף אליה והוא עשה זאת.
"נשארתי לבד", חשבתי, בודד. לא רק שאין לי אהבה, עכשיו גם
ארקדי עזב אותי ולא יהיה לי עם מי לחפש את שלי.
למחרת בבוקר, איך שקמתי ישר התקשרתי לארקדי . רציתי לשמוע מה
שלום האהבה שלו.
כשהוא לא ענה אחרי 10 צלצולים, כבר חשבתי שהוא בטח נשאר אצלה
או משהו, אבל הוא ענה לי לבסוף בקול שיכור לחלוטין.
"זאת הייתה טעות" הוא אמר. "טעות בזיהוי".
אני מההתחלה חשבתי שהיא זונה, אבל איך תגיד לחבר שלך שאהבה שלו
היא זונה. אז קיוויתי שהוא יבין לבד. הוא, כמו שאני מכיר אותו,
חשב בטח "זונה או לא זונה, היא האהבה שלי וגם אם צריך אז אני
אשלם לה בפעם הראשונה, עד שהיא תבין שאני האחד והיחיד."
"מה טעות בזיהוי?" ,שאלתי, "רציתי לשלם לה לכל הלילה אבל אחרי
הפעם הראשונה כבר הבנתי שהיא לא מי שחשבתי. הקור של שפתיה ושל
המיטה גם אחרי שהיינו בה שעה והטון שבו היא אמרה: "אולי אני
בכל זאת אלך עכשיו?", הבהירו הכל"
"לא נורא" אמרתי, ובצורה מסוימת, קצת אכזרית ומאוד אנוכית,
שמחתי שיהיה לי עם מי להמשיך ולחפש את האהבה שלי.

אחרי השבועיים האלו עלינו על כמה בעיות: חשבתי, "מה אם האהבה
שלנו לא אוהבת את הים? אולי היא יותר טיפוס של פאבים אפלים או
של דיסקוטקים רועשים?"
"האהבה שלי לא תסתובב בשום דיסקוטק רועש, על זה אתה יכול
לסמוך", אמר ארקדי בהחלטיות.
אבל אני לא הייתי בטוח בזה לגבי האהבה שלי.
"העולם הכלל ענק, אתה יודע כמה זמן ייקח לנו לעבור על כולו?
ואם היא תגיע למקום שכבר חיפשנו בו?", המשכתי.
"תפסיק להיות כ"כ פסימי, ואל תהיה כ"כ קיצוני. היא פה איפהשהו,
פשוט אסור להפסיק לחפש". ארקדי תמיד היה חייב לענות, גם אם לא
הייתה לו תשובה כ"כ משכנעת.
"ואם היא ביישנית כמוני? האהבה שלי בטח ביישנית. גם אם נפגש,
מה יקרה אם לא יהיה לאף אחד אומץ לגשת? בקצב הזה כל המועמדות
שלנו יהיו זונות, כמו ההיא"
ארקדי די נעלב מהטון בו אמרתי את ה"זונות כמו ההיא" , אבל אחרי
זה הוא הסכים: "אתה צודק, אנחנו צריכים להיות יותר אמיצים,
לנסות יותר"
ביום רביעי, למחרת, התחיל פסטיבל האוכל וזה נראה לנו עדיף על
הטיילת, אז הלכנו לשם. אחרי כמה בירות וכוס יין או שתיים ראיתי
מישהי חמודה, עם מבט תמים כזה בעיניים.
אולי בגלל הבירות או חוסר הניסיון, בגלל הביישנות או ההחלטה
מאתמול, ניגשתי אליה.
"סליחה", אמרתי, "את האהבה שלי, אולי?" וגם "אני חושב שיהיה
בינינו משהו"
אבל היא רק ציחקקה ואמרה "סליחה, אבל אני חושבת שאתה טועה"
"אולי" עניתי, "סליחה, את צודקת, מה בכלל חשבתי לעצמי?"
לא יודע מה גרם לי לעשות, אבל עשיתי את זה שוב, ניגשתי למשהי
נוספת. לפני זה עקבתי אחריה קצת, כדי לוודא פחות או יותר, שהיא
האהבה שלי.
היה לה חיוך מושלם, שפתיים מדהימות והיא אפילו נתנה לאיזה ילד
סוכריה שקיבלה מאיזה ליצן.
ניגשתי אליה, והפעם אמרתי לה ביותר החלטיות: "היי, אני לא רוצה
להפריע לך אבל את האהבה שלי. רוצה לשבת איתי לאיזו פסטה ונדבר
קצת?"
הייתי ממש גאה בעצמי שהוצאתי כזה משפט ארוך, ובטון כזה גברי
ובוטח בעצמו.
עוד לא התאוששתי מהאופוריה ופתאום ראיתי גבר עצום ושרירי מחבק
אותה ואומר "הצוציק הזה מציק לך?"
"כן, נראה לי שהוא שתה קצת יותר מדי", היא ענתה לו.
לא הספקתי להוציא מילה כדי להגן על עצמי, בכלל לא הבנתי מאיפה
הוא בא.
הייתי גם המום שלאהבה שלי יש כבר חבר. בכל מקרה, הבריון הזה
פוצץ אותי במכות.

נשברתי. מכל הבחינות.
אחרי שארקדי גרר אותי לאוטו ושטף לי את הדם מהאף שאלתי בלחש
"ואם לאהבה שלנו יש כבר אהבה אחרת?"
ארקדי שתק, וזה ממש לא התאים לו. כל הנסיעה הביתה הוא לא הוציא
מילה ולא הגה.
הוא העלה אותי הביתה והכניס אותי מתחת לשמיכה. כנראה גם הוא
נשבר קצת כשהבין שזה אפשרי, שאיחרנו להגיע, ובגלל זה הוא נשאר
לישון אצלי.
גם הוא כנראה פחד להישאר לבד.
ישנו יומיים רצוף וכשהתעוררנו החלטנו להדחיק את המחשבה שהאהבה
שלנו לא בודדה כמונו.
החלטנו שגם נתפצל לפעמים. ארקדי ואני מכירים לא מהיום ובטח
נזהה אם נפגוש בטעות את האהבה של השני. רק ננסה. ככה גם נכסה
יותר שטח גם לא נתרחק כ"כ אחד מהשני, כדי שנוכל לקרוא אחד לשני
במקרה אמת.
החלטנו גם לחפש את האהבה שלנו בתחנה המרכזית החדשה בת"א ביום
ראשון בבוקר כשיש מלא אנשים. כשהתפצלנו, אחרי איזה שעתיים
ארקדי בא אליי בריצה, בוכה. הוא רץ אלי ובכה. חיבקתי אותו והוא
קירב את פיו לאוזני. "פיספסתי את האהבה שלי" ומאז הוא לא הפסיק
למלמל את זה. "פיספסתי את האהבה שלי...פיפסתי את האהבה
שלי...". מעולם לא חשבנו על אופציה כזו, שנמצא את האהבה שלנו,
שנהיה מוכנים לעשות הכל ושהיא פשוט תברח לנו שניה לפני שניגש
אליה.
מבחינתו אין טעם יותר לחפש. הוא ידע איך היא נראית והכל. היא
נוסעת בקו 42, הוא ראה איך היא עולה על האוטובוס והתחיל לצעוק
"נהג, עצור, עעעצצצצוווורררר!!!", אבל הוא לא עצר.

מאז כל יום הוא היה גורר אותי לתחנה המרכזית על הבוקר והיינו
מחכים לה שתבוא. וכל יום הייתי חוזר הביתה ומשאיר אותו שם כי
הייתי צריך עוד להספיק לעבודה. בפעמים הראשונות הוא היה חוזר
איתי ומלמל כל הדרך שוב ושוב "פיספסתי אותה, את האהבה שלי".
אחרי שבועיים וקצת של ארוחות בוקר המורכבות בעיקר משווארמה
נשבר לי ממנו. " אם אתה רוצה, תמשיך לחכות לה כאן באמצע הרחוב"
צעקתי לו והלכתי.
מאז לא דיברנו כ"כ. עברו מאז כבר כמה שבועות ויצא לי לעבור שם
מדי פעם. הוא עדיין היה שם. דיברנו, ניסיתי לשכנע אותו לעזוב
את זה, אבל הוא היה אבוד.
הוא פירסם מודעת ענק ביציאה מהתחנה בה תיאר את הרגע שראה אותה
ואפילו ראיינו אותו ב"חמש עם גדי סוקניק" כשאהרון ברנע בדיוק
הגיש אותה.
אבל כלום.
ואז, את נטע, הגעת.
היה לי חודש מדכא, לא פגשתי אפילו רבע אהבה או משהו שקרוב לזה
כשניגשת ושאלת אותי מה אני עושה פה, בפאב, לבד.
שעניתי לך שאני מחפש אהבה ושאני מתחיל להתייאש, הפתעת אותי
כששאלת אם את יכולה להצטרף. זה נשמע לי די מוזר לחפש אהבה עם
מישהי אבל חשבתי, סבבה. "אני אשמח" .
אז התיישבת לידי ושאלת: "איך נדע כשנפגוש אותה?" , צחקתי, את
זוכרת?

במשך היומיים האחרונים האלה, שטיילנו ובילינו וחיפשנו בעיקר,
אני יכול לומר בביטחון שמצאתי.
מצאתי אותה בשער השחור שלך, בעיניים העצובות שלך ובחיוך החד
פעמי הזה שירה לי חץ ישר ללב.

אני רוצה לגרום לך לחייך בלי הפסקה.

אחרי כל הסיפור הזה הגעתי למסקנה אחת.
החיפוש אחר אהבה לא קל, אפילו קשה, הוא מייאש. זה נורא לחשוב
שאולי לעולם לא תמצא אותה, או שתטעה, או שתחמיץ, או שהיא תברח
או שהיא תפוסה או שהיא מתה או שהיא...
אבל הכי קשה, הכי נורא, זה למצוא את האהבה שלך ולגלות שזה רק
אתה שמרגיש, או שהיא אוהבת אותך רק בתור ידיד.

במשך היומיים האלה מצאתי את האהבה שלי בך.
ומה איתך? מצאת אותה בי?