אפלטוניות לא הייתה שם.
באותה תקופה אל מול שאון העיר הזו
המזייפת קירבה,
מנופי הבניה הנישאים ביותר
לא יכלו להתיק אותנו
מאיתנו,
אוחזת
עקבים בקרקע
אני זוכרת שחשבתי -
איך זה שאישה יולדת
שלוש בנות
וקמה ללכת,
הייתה בי חמלת אין-קץ כלפייך,
זורמת כמתוך ברזיו של ארכימדס
הייתי קשובה
לפעימה הבאה שלך.
רציתי לעבוד אז ברשות הדואר,
לנבור בניירת חיוורת אולי
לדלות משם מכתב אימהי
שאבד בדרכים כמו
שהיא אמרה לך.
קונן בי הרצון לאהוב אותך
אהבת אישה לאישה,
פגיעה כסדיני מיטה לבנים
בזמן הוסת שלך
רציתי להיות לך
קרובה בתכלית
ובמגע,
למרות שהייתי אישה
כפי שתחנה מלאת נוסעים מצפה לאוטובוס
שיחלוף,
עד אובדן ציפייה
ולאחריו
(שקט-
אני שותה לך את העצב דרך קו הטלפון).
|
