יום רביעי. מקפצת קלות מעל גדר, ניגשת אלי. עמדתי עם סיגריה
ליד המכונית החדשה שלי, והבטתי בך במבט הערמומי-תמים שכל כך
מאפיין אותי. מגולח ומבושם, אחרי כמה שעות של הרצאה עם עדשות
בעיניים, גרמתי לך להתאהב בי. קלטתי את זה. המבט הבתולי שלך לא
הצליח להסתיר את זה. ההפך הוא הנכון, את זאת שנישקת אותי
ראשונה כשצפינו בסרט השוביניסטי, ואת זאת שקיוית שלא אהיה כמו
גיבור הסרט. ואת זאת שנוזל חם וסמיך פרץ אל גופך לאחר כמה
ימים.

אחד עשר חודש עברו מאותו יום. אחת עשרה, זה כמו נובמבר, זה
עקרב, זה אני, ואני תמיד מצליח להפתיע את האבן שנעוצה לי בצד
השמאלי של החזה, וגם את ליבך הצלחתי. נחרץ גורלנו, הלכנו
לצדדים השונים של המגרש. את הלכת לצער, לבושה ולחרדה, ואני
ממשיך קדימה מחפש את הבחורה הבאה בחלל החיצון. זהו. יצאתי מזה,
ניפצתי את הבועה. אנחנו לא נתחתן, לא יהיה לנו בית משותף, וגם
הילדים שלנו לא יהיו יפים. מכיוון שהם לא יהיו.

רגעים קשים עברו עלי מאז. שאיפותנו המשותפות התנפצו לי בפנים.
האוירה האידיאליסטית שמילאה את נשמתי, התפזרה בגופי ויצאה
מראותיי. הרומנטיקה הקלאסית ננשכה עד זוב דם, כגבעול של שושן
בפי. המרדנות הבלתי פוסקת שמלווה ברוח שרבית נכבתה על ידי
הגשמים והברקים. הגאווה נרקבה כמו שכבת אדמה של עיר עתיקה.

לא היית בתולה! זה מה שעצר אותי, זה מה שחיזק אותי. זוהי
העובדה שרמסה את אהבתי. עובדה זו הייתה מכבה בשניות אחדות את
להבת התשוקה שהייתה מתעוררת בי. אותן הסצינות שהיו רצות במוחי
היו אונסות את נשמתי. אונס אכזר עם תיאורים דמיוניים מוגזמים
ומגוחכים. "השתמש באשליה שלך" - אמרו חכמנו לשווא. אותם השקרים
שבהם מילאת את ליבי, ואותם התיאורים, גמרו אותי. גמרו אותך
וגמרו אותנו. לילה טוב.