אתמול, כשהסתכלתי בחלון והרוח ליטפה אותי כמו שרק הרוח יודעת,
ראיתי ציפור.
ציפור קצת מוזרה.
ציפור שלא ראיתי כמותה בעבר.
הציפור נאבקה ברוח, מנסה לעוף לעבר הים, אבל הרוח הייתה חזקה
ממנה, והיא פשוט הייתה תלויה באוויר מול חלוני.
כל העורבים והיונים, שישבו על האנטנות שעל הגג בבניין ממול,
הסתכלו על הציפור, מחכים שהיא תכנע לרוח, תתייאש ותיפול.
עורב אחד, גדול ושחור, קרקר לעברה. קורא לה לוותר.
כאילו אומר לה "תכנעי, אף אחד לא יכול להילחם ברוח"
אבל הציפור לא נכנעה.
היא העדיפה להשאר תלויה במקום מאשר להצתרף ליונים ולעורבים שעל
האנטנות.
היא סרבה להראות להם שקשה לה ושכואב לה, אבל אני ראיתי.
פתאום הציפור הסתכלה עליי. מבטנו נפגשו וידעתי מה היא מרגישה.
ידעתי מה היא חושבת.
וככה הבטתי לתוך עינייה החומות והגדולות, וחייכתי.
פתאום שינתה הציפור את זווית כנפיה, עפה ישירות לכיווני
והתיישבה על קצה אדן החלון שלי.
הבטנו זה בזו והרגשתי שהכרנו כל חיי. מבטה העמוק עבר דרכי
כאילו הייתי שקוף.
באותו רגע הייתה זאת הציפור הכי יפה בעולם.
שלחתי יד, לאט, כדי ללטף אותה, אך ברגע שנגעתי בה היא קפצה
מאדן החלון ועפה לה למרחקים.
אני לא יודע למה הציפור ברחה. אולי בגלל שנגעתי בה כל כך מהר.
אולי פחדה שאכלא אותה בכלוב.
ואני נשארתי על אדן החלון ובזכרוני נצנוץ השמש בעינייה החומות
והרוח המלטפת את נוצותיה האדמוניות, כמו שרק הרוח יודעת.

מוקדש למישהי מיוחדת שהלוואי ולא הייתה כזאת