מאחורי צללי ההר, אשר עמד מתחת לאותם שמים שנהגתי להתבונן
בהם מדי יום ביומו ולראות מלאכים, וכיום אני רואה פשוט כחול,
אותם שמים היו אפורים היום. מאחורי אותו ההר עמד לו העץ שלי,
עץ קטן אשר צמח לאיטו מעגלי הטל הנידפים ברוח אשר הופיעו
כתיקוות יומם לגשם אך המשיכו בדרכם. אט אט צמח לו העץ שלי על
הבטחות שווא. הבטחות אשר טמנו בחובן אגלי טל אשר נהפכו
לשלוליות אך התייבשו אם הופעת השמש, כך המשיך לצמוח לו העץ
התמים הנושק לצילו המתרחק אם רדת הערב בידיעה כי יחזור, ורק
הצל, רק הוא חזר.
    כל יום הייתי מסתכלת מהחלון להראות את העץ התמים שלי, הוא
היה ירוק אם פרחים קטנים, שלווה מסוימת צמחה עליו, שלווה שרק
אני הייתי מוכנה להבין. לפעמים כשהיה חם במיוחד הייתי משקה את
העץ שלי, אם הצינור בחצר, אבל לא תמיד היה לי זמן...
     יום אחד, כשהסתכלתי שנית מהחלון במטרה לקבל קצת מאותה
שלווה שרק אני הבנתי, שמתי לב שלא היה על העץ שלי יותר שלווה.
יצאתי אל החצר והתבוננתי בו, אף דיברתי עימו... ביקשתי קצת
שלווה. "השמים שלי הפכו לסתם כחול, רק אתה נשארת כאן כדי לתת
לי קצת שלווה", אבל העץ שלי לא הגיב. הוא נשאר איתן, זקוף
בקומתו, כנראה שלא שמתי לב לכך כי גדל בהרבה מקומתו הנמוכה
שזכרתי... או שמה זכרוני הטעו אותי. מזמן לא השקתי את העץ...
לא היה לי זמן.
    למרות תחינותי הרבות לא הסכים העץ לתת לי מעט שלווה, ואני
החלטתי שאני לא אתן לו דבר ממני גם כן! וכך שכחתי מהעץ שלי,
שאם הזמן חדל מלהיות העץ שלי והפך לסתם עץ, עוד עץ מהעצים
בחצר... ואז עזבתי למקום אחר ולא נפרדתי מהעץ. רציתי להודות לו
על השלווה שנתן לי, רציתי להתנצל על השלווה שלקחתי, רציתי
מחילה על כך שדרשתי עוד, אבל לא היה לי זמן...
    חזרתי אליו אחר כך, וחיפשתי אותו בחצר הנבולה מעט, הייתי
בטוחה שהעץ שלי יחזיק מעמד, אבל הוא לא. ראיתי את ענפיו
הנפולים, קומתו המקופלת, גזעו המקולף ותהיתי בליבי, "כיצד נפל
כך העץ שלי", ומישהו ענה לי, עד היום איני יודעת מי, "היה לו
יותר מידי שלווה לתת ולא היה למי"...