אני לא מצליח להיזכר בבירור מתי זה היה, מתי היה אותו הבוקר
שבו קמתי כרגיל, שטפתי פנים, ציחצתי שינים, עישנתי קאמל או
שתיים כדי להתעורר, והתחלתי לארגן בדיוק את כל הדברים שאני
צריך לקחת לנסיעה, לא שכחתי אף פרט , בדייקנות פולנית לשמה
בררתי אחד לאחד מה בדיוק אני צריך בשביל אותה נסיעה.

נכנסתי אל הבובה, הכנסתי את המפתח אל הסוויץ' ופתאום רעד אחז
בי,
פעולה פשוטה כמו לסובב את המפתח , כבר עשיתי את זה אלפי פעמים,
ועכשיו פתאום אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה, אז ביד קצת
רועדת סובבתי את המפתח בתוך הסוויץ, הבובה שלי התחילה לגרגר
ופתאום שקט. מתה. נתתי לגוף לפול אחורה. דמיינתי שיש לי גג
נפתח ואני יכול לשאת מבטי אל השמיים, אבל בתכ'לס נשאתי מבטי
לעבר הגג של הפיאט אונו המזדיינת שלי, כמה אומללים חיי, חשבתי
לעצמי באותם רגעים, אפילו טעויות מטופשות אני לא מצליח לעשות
כמו שצריך.
לאחר כמה דקות התעשתתי, שוב סובבתי את המפתח והפעם הבובה שלי
הניעה כמו שלא הניעה בימי חייה,ולרגע נשמעה כמו בשנתיה
הראשונות. אוקיי,אז אולי מישהו כן מסתכל עלי מלמעלה..
לאט לאט הורדתי את האמ-ברקס שהיה מורם רק בשביל הרשמיות,הוא לא
פעל כבר כמה שנים, הכנסתי לראשון והתחלתי לאט לאט לגלוש מחוץ
לחנייה,הבטחתי לעצמי להנות מהנסיעה הזאת, אחרי הכל, זאת הפעם
האחרונה שאנחנו מבלים ככה ביחד, אני והבובה.
פתחתי את הרדיו, היה שם שיר ישן של הדודאים, מהסוג שמעבירים
אחרי שמבינים עם מה יש לנו עסק, אבל משום מה השארתי אותו,
ונתתי למוסיקה להתפשט ברחבי האוטו, הוצאתי עוד קאמל מהחפיסה
ופתחתי קצת את החלון, לא רציתי להסריח אותה ככה היום, פעם
הייתי פחות מתחשב בה, מוזר.


ממול ראיתי את הרמזור עם הפניה למנהרה, בעיינים בוהקות נעמדתי
בנתיב השמאלי ואותתי. אני אף פעם לא מאותת בצמתים, תמיד אני
חושב שזה הרעש הכי מעצבן עלי אדמות הרעש הזה של האיתות, כשאתה
בכל מקרה עומד בנתיב של פניה שמאלה אז למה לסבול את זה,הדבר
היחיד שיש לו רעש מעצבן יותר זה תקתוק של שעון מאוחר בלילה
כשהכל כבר שקט.בכל אופן, הפעם-אותתי לאורך כל הזמן ונהנתי
מהרעש המעצבן הזה, כל כך.
המנהרה היתה ממולי עכשיו, מרחק נגיעה, ולצידה השלט שאותו הכרתי
טוב, אין מוצא...
ברגל בוטחת לחצתי על הגז,פתחתי את כל החלונות והתחלתי להרגיש
את הרוח מתפרעת עם השער שלי שהלך והתבלגן אבל לי זה בכלל לא
הפריע. הבובה שלי האיצה והאיצה כמו שמעולם לא ראיתי אותה, בכלל
,מאז שהכל התחיל אני מגלה כל כך הרבה דברים שלא ידעתי עליה,
שנינו ביחד הלכנו והאצנו, והנשימה הלכה והתגברה. מרחוק ראיתי
את הקיר.
מהרגע שנכנסתי ידעתי שהוא שם אבל בבת אחת הוא נהיה כל כך
מוחשי.כל כך קרוב.
ידעתי שאני חייב ללחוץ על הברקס, אני חייב להפסיק עם זה,אבל כל
כך
הרגשתי חי, כל כך אהבתי את ההרגשה של הרוח בשיער, של הפורקן
האינסופי , הרגל שלי לא נשמעה לי והמשיכה להאיץ ולהאיץ, התחלתי
לדמיין איך הקיר נעלם רגע לפני שאני פוגע בו ואני והבובה שלי
ממשיכים עד אינסוף,אולי כמו בחזרה לעתיד, נעבור לאיזה זמן אחר
או מימד אחר ושמה נמשיך לסוע ביחד כל הזמן בלי שאף אחד יפריע
לנו, בלי אף אחד אחר....
הקיר הלך והתקרב
חייב לעצור
תלחץ על הברקס גוד דמייט
השליטה העצמית שלי בי הלכה והתרופפה
תמיד ידעתי שזה יקרה
תמיד ידעתי שנגיע למצב הזה ביום מן הימים
אני והיא
מול הקיר
150 קמ"ש
עצמתי את העינים
עכשיו, לחשתי, תיעלם, אתה חייב להיעלם...

אחרי חודש התעוררתי
אחרי חצי שנה כבר הייתי כמו חדש
אסור לי להתקרב לבובה שלי יותר
היא לא מרשה לי וגם אני לא מרשה לעצמי
ובלילה בלילה,לפעמים אני שומע שיר ישן של הדודאים, כזה
שמעבירים ישר שמזהים מה זה, אבל אני שומע אותו עד הסוף
"הוי מה יהיה מה יהיה
תגידי מה יהיה פה איתי ואיתך..."
ואז אני חולם, ובחלומי אנחנו נוסעים ביחד
במקום אחר ובזמן אחר
בלי אף אחד אחר
אף אחד אחר...