את מוטלת מולנו לבטח,
כילדה אשר נמה שנת נצח.
הבכי נושא אותנו לעבר חלום,
בו את מככבת, ניגשת הלום.
מחבקת, עוטפת, נושאת ידייך אל על,
מחייכת, צוחקת הולכת אי שם.
כאב לא מרפה,
אינו מרחם, אינו מנחם,
מחשיך מחשבה ואף כל תחושה.
מעיק נשימה, דורך כל תקווה.
עומדים משני עברי החדר,
נשים וגברים בנפרד כהלכה,
מקובצים כאן כולנו,
אל מול נסיכה מכוסה.
קול הקדיש נישא באוויר,
עוצר הדממה, מגביר את הבכי.
ילדה מתעלפת, הרב כאן מסביר,
שהלכת מעימנו ויותר לא תשובי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.